יום רביעי 2 אפריל 2008

• ארוחת בוקר במלון
• נפגשים עם המדריך ויוצאים לסיורים בוורשה
• סיור באזור הגטו שאריות חומת הגטו פגשנו איש פולני בן 87 ששומר את חומת הגטו ומתעד את הגטו. יש לו 4 ספרי מבקרים עבים עם רשימות מבקרים וכרטיסי ביקור גם אנחנו חתמנו על הספר. חומת הגטו נבנתה ע"י ובמימון היהודים. סיור במרחבי הגטו יש בתים שהיו שם גם אז ואנשים גרים בהם היום.
• סיור מחוץ לגטו בנתיב הזיכרון בדרך הגבורה הרבה אבני דרך מצבות גבורה זיכרון ללוחמי הגטו .
• האנדרטה לזכר נופלי הבונקר במילה 18
• אנדרטת רפפורט – טקס עם הילדים ברחבת האנדרטה. אנדרטה בוורשה לזכר מורדי גטו ורשה, מעשה ידי נתן רפפורט
• בניין האס אס  
• נסיעה לאזור השילוחים מי לחיים ומי למוות.אני נזכרת בסיפור של אבא שלי.
• ביקור בבית הקברות היהודי בוורשה- מצבות מדברות כיתובים מעניינים על גבי המצבות. קבר עליו מסופר בתמונות סיפור מגדל בבל. קבר אחים ענק חגי קורא קדיש והדלקת נר זיכרון
• נסיעה וביקור בבית קורצ'אק על הקירות הרבה תמונות ואידיאולוגיית החינוך של קורצ'אק שמזכירה את עקרונות בית הספר הדמוקרטי לזרום עם הילד ולאפשר לו התפתחות אישית עצמית ועצמאית.
• טקס שלוש שנים למות האפיפיור הפולני טקס צבאי צועדים שם נעליים שיש לסוליות שלהם ברזלים הם צועדים וצליל נקישות הברזלים נשמע היטב.
• נסיעה וביקור בוורשה הפולנית העתיקה בתים מהמאות ה- 14 וה- 15
• אנדרטת זיכרון לחיילים הפולנים ציון לזיכרון של יצרני הנשק של המחתרת הפולנית
• ביקור ברובע הקהילה היהודית בוורשה בבית הכנסת היהודי.
• ארוחת ערב במסעדה פולנית פלטת בשרים עמוסה כל טוב שמוליק דואג שוב שיהיה לי מה לאכול.
• תחושה של גיבוש קבוצתי כולנו ביחד וכל אחד לחוד יוצרים מעין פאזל שמתחבר - כולנו רקמה אנושית אחת
• ולהלן מילות השיר:
  

  רקמה אנושית אחת

  ביצוע: חוה אלברשטיין
  מילים ולחן: מוטי המר

  כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
  ימות בך, ימות בך.
  כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
  ימות איתך, ימות איתך.
  
  כי כולנו, כן כולנו
  כולנו רקמה אנושית אחת חיה
  ואם אחד מאיתנו
  הולך מעמנו
  משהו מת בנו -
  ומשהו, נשאר איתו
  
  אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
  את האיבה, אם רק נדע.
  אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט))
  על אף עלבוננו, לומר סליחה.
  אם נדע להתחיל מהתחלה.
  
  כי כולנו...

  
  

מידע על נתיב הזיכרון

"נתיב הזיכרון הוא מסלול הליכה ברחובות וארשה, הנמשך מאנדרטת מרד גטו וורשה המציינת את המרד ברחוב זמנהוף Zamenhofa דרך רחוב דובואה Dubois ועד לרחוב סטבקי 10 Stawki בה מוצבת אנדרטת כיכר השילוחים ברחבה בה נאספו היהודים לקראת שליחתם להשמדה.
מסלול הרחובות רצוף באנדרטאות לאנשי מפתח מייצגים בשואה.

נתיב הזיכרון היהודי Trakt Meczenstwa I walki Zydow כולל 16 אבני גרניט יצוקים שעוצבו ע"י ז. גסיור Gasior והוצבו ב 1988 לציון הנספים היהודים בשואת יהודי פולין. האבנים מוקדשות לזכר מאות אלפי היהודים שנרצחו בשנים 1943-1940 בגטו וורשה,לזכר גיבורי מרד גטו וורשה ולזכר מספר יחידים, שמצאו מותם במהלך השואה. כל אבן נושאת הקדשה בעברית, אידיש ופולנית.

אם הגענו ברכב פרטי כדאי להחנות את הרכב בקרבת אנדרטת רפפורט ולהתחיל את הסיור מאנדרטת ז'גוטה ללכת צפונה לאורך רחוב זמנהוף Zamenhofa שמתחלף לדובואה Dubois להיכנס לאנדרטת הבונקר לצאת ולהמשיך צפונה לאורך רחוב דובואה Dubois לפנות שמאלה לרחוב סטבקי Stawki עד לאנדרטת רחבת השילוחים. את הדרך חזרה אפשר לעשות דרך רחוב כרמליצקה Karmelicka.
רכבת תחתית מס' 1 נוסעת בתדירות ממוצעת כל 4 דקות ויש לה תחנות באזור 'נתיב הזיכרון' ב 2 מקומות: מדרום למסלול ומצפונו. נוכל להתחיל את המסלול מאנדרטת רפפורט, נרד בתחנת Ratusz הנמצאת בצומת הרחובות Generala Wladyslawa Andresa ו Aleja Solidamosci נצעד צפונה לאורך רחוב Generala Wladyslawa Andresa נעבור ליד גן קרשינסקי עד רחוב מרדכי אנילביץ שם נפנה שמאלה ונצעד עד לרחבת אנדרטת רפופורט.

נתן רפפורט (1911 - 1983) - פסל, צייר וצלם יהודי. יליד העיר ורשה בפולין שכל בני משפחתו נספו בשואה ויצירותיו החשובות והמוכרות ביותר עוסקות בהנצחת הנספים והלוחמים בה.

אנדרטת 'בראשית' השורדים

בקצה רחבת גיבורי הגטו מדרום מערב לאנדרטת מרד גטו וורשה, קרוב לרחוב מרדכי אנילביץ Mordechaja Anielewicza נבנתה האנדרטה הראשונה ע"י שרידי יהדות פולין ב 19 באפריל 1946 האנדרטה נמוכה, כמעט שטוחה, היא הוקמה ע"י אלה ששרדו וחזרו ובאו לוורשה. על האנדרטה תבליט עלה זית והאות "ב" המייצגת את המילה בראשית. צורתה העגולה והשטוחה מזכירה מכסה ביוב המייצג את תעלות הביוב ששימשו כדרכי מעבר ומילוט מהגטו אל בית הקברות ואל האזור הארי.

האדריכל מרק סוזין Suzin עיצב מאבן גרניט אדומה סמל לבורות הביוב שבתוכם נספו לוחמים ויהודים שניסו להימלט לצד הארי. על מכסה הביוב הוטבע ענף עץ זית והאות העברית 'ב' המסמלת את המילה בראשית שבה נפתח ספר התנ"ך, סמל להתחדשות והתחלה חדשה.

אנדרטת - "בראשית" בוורשא, ליד אנדרטת רפופורט. על בור הביוב מעוצבת האות - ב - ובתוכה דגש.

שמעו מה אמר רבי ישראל מרוז'ין [הדברים הופיעו בעלון "שבת בשבתו" בדיוק

לפני שנה].

את כל ספרי ההלכה, המוסר והמחשבה - אפשר אפשר לרכז לתוך חמישה חומשי

התורה.  את חמישה חומשי תורה אפשר לרכז לתוך ספר בראשית.

את ספר בראשית אפשר לרכז לתוך הפרשה הראשונה, ואותה אפשר לרכז לתוך הפסוק

הראשון.את הפסוק הראשון אפשר לרכז לתוך המילה הראשונה בתורה והיא "בראשית".

המילה הראשונה מרוכזת לאות "ב" והיא עצמה נמצאת בתוך הדגש שבתוכה.

מכאן אפשר ללמוד שכל ההוויה וכל היש שבעולם נמצא בתוך הנקודה הפנימית - היא

הכוללת את הכל

אנדרטת הזיכרון לעמנואל רינגלבלום

אנדרטת הזיכרון לעמנואל רינגלבלום מוצבת ברחוב זמנהוף לא הרחק מאנדרטת גיבורי הגטו והיא התחנה השנייה במסלול הגבורה.
עמנואל נולד בשנת 1900. היה חבר בפועלי ציון שמאל, איש ציבור ידוע, ייסד את הארכיון המחתרתי בגטו וארשה. החל משנת 1943 הסתתר בין פולנים מחשש שהגרמנים יתפסוהו. במרץ 1944 הוא נתפס והוצא להורג יחד עם המשפחה הפולנית שהוא הסתתר אצלם.
סיפורו של ארכיון גטו ורשה עומד על דמותו של הד"ר עמנואל רינגלבלום, שהיקף עבודתו והנסיבות שפעל בהן הופכים אותו לאחד ההיסטוריונים החשובים בהיסטוריה היהודית. ארכיון גטו ורשה, הידוע כארכיון 'עונג שבת', הוא גדול הארכיונים המחתרתיים היהודיים והוא היווה השראה למפעלי תיעוד נוספים. הארכיון הוקם ביוזמתו של עמנואל רינגלבלום והתנהל בהכוונתו ובפיקוחו. האנשים, שנרתמו למפעל זה, חשו כי הם חיים בזמן חריג וחסר תקדים מבחינה היסטורית, ועליהם לעשות למען הנצחתו לדורות הבאים. שם הארכיון, 'עונג שבת', נובע מכך שפעיליו נהגו להתכנס בימי שבת למפגשים, והוא שימש כשם שהסווה את פעולתם המרכזית.
מסמכי "עונג שבת" הוטמנו בשלושה כדי חלב. אחד המקומות בהם הוסתר החומר נתגלה ב 1946 ומקום נוסף ב 1950. חומרי הארכיון וכתביו הכרונולוגיים של רינגלבלום עצמו, מהווים את מקור הידע המקיף והמעמיק ביותר בנוגע לגורלם של היהודים בשטחי פולין הכבושה ומשמעות האירועים בעת ההיא.

בימי הגירוש ההמוני של יהודי ורשה לטרבלינקה ב-1942 שרד רינגלבלום עם אשתו ובנו אורי. עמנואל הצליח לצאת מן הגטו עם אשתו ובנו בעזרתם של ברברה (בתיה) ואברהם אדולף ברמן שעברו לצד הארי בזכות חברים פולנים. גם בהיותו מחוץ לחומות הגטו ניסה רינגלבלום לשמור על קשר רציף עם היהודים האחרונים בגטו לאחר הגירוש, וכן השתתף בפעולות להסתרת חומר הארכיון במקומות מחבוא שונים.

ב-18 באפריל 1943, ערב חג הפסח, נכנס שוב לגטו. למחרת החל השלב הסופי של הגירוש ופרץ המרד המזוין של יהודי גטו ורשה. רינגלבלום נתפס והועבר למחנה העבודה טרַוְוניקי באזור לובלין. כאשר נודע הדבר לידידיו בוורשה, יצאו שני שליחים מטעם המחתרת, והם הצליחו להוציאו מן המחנה ולהחזירו לוורשה.

אנדרטת הזכרון ליוסף לברטובסקי

אנדרטת הזכרון ליוסף לברטובסקי נמצאת בצומת הרחובות זמנהוף Ludwika Zamenhofa ולברטובסקי Jozefa Lewartowskiego .
יוסף לברטובסקי - פינקלשטיין Joseph Lewartowski - Finkelstein שהיה קומוניסט, חבר "הארגון היהודי הלוחם" בגטו ורשה נולד ב - 1896 בביאלה - פודלסקה Biala - Podlaska פולין, מראשי המפלגה הקומוניסטית הפולנית מפלגת הפועלים הפולנית, פפ"ר - P.P.R עם פרוץ מלחמת העולם השניה יצא לביאליסטוק Bialystok ושב מאוחר יותר לורשה. שימש כמזכיר הועד המחוזי של המפלגה בגטו, ממייסדי הגוש האנטי פשיסטי באביב 1942, ומעורכי עיתון התנועה, "דער רוף".עקב נכותו ביקש בימי האקציה הגדולה בקיץ 1942 את עזרת הקומוניסטים הפולניים שמחוץ לגטו, אך אלה התעלמו ממנו. נתפס וגורש למחנה ההשמדה טרבלינקה בשנת 1945 זכה בעיטור "צלב גרונוולד" מדרגה 3, מאת הפיקוד העליון של הצבא הפולני.

קישורים
המרד בגטו וארשה : הגוש האנטי-פשיסטי - ספריית מט"ח

אנדרטת הזכרון למיכאל קלפפיש

אנדרטת הזכרון למיכאל קלפפיש נמצאת בצומת הרחובות זמנהוף Ludwika Zamenhofa ולברטובסקי Jozefa Lewartowskiego . מצפון לצומת ממול לאנדרטת יוסף לברטובסקי.
...הלוחמים בשטח המברשתנים ירו מכל דלת וחלון, בשעת קרב גבורה על מכונת ירייה של האויב נפל כאן המהנדס הכימאי מיכאל קלפפיש, שהקים בגטו את המעבדה הכימית, בה ייצרו הלוחמים את נשקם העצמי, את בקבוקי התבערה, ובה התקינו את מוקשיהם. לאחר שני ימי קרבות, בהם סבל האויב אבדות כבדות ואף ניסה לבקש מן הלוחמים שביתת נשק לרבע שעה, נסוגו הגרמנים לעבר החומה והחלו להפגיז את האזור במכונות ירייה ולהרעישו בתותחים. הם הצליחו לפרוץ פנימה, ולמגינים לא נותר אלא לסגת מאזור המברשתנים הקטן, מעל לגגות, לגטו המרכזי...
המרד בגטו וארשה : מרד ה 19 באפריל - מהלך הקרבות וחורבן הגטו ספריית מט"ח

קלפפיש מצא את מותו ביום השני למרד הוא נורה ע"י הגרמנים באחת מעליות הגג. יתר הלוחמים גברו על הגרמנים ופילסו לעצמם דרך נסיגה.

האנדרטה והרחבה לזכר שמואל זיגלבוים

האנדרטה והרחבה לזכר שמואל זיגלבוים נמצאים ברחוב זמנהוף Zamenhofa ליד הבית המשולש שאחד מקודקודיו נמצא בפינת רח' זיגלבוים Zygielbojma וזמנהוף Zamenhofa. האנדרטה מורכבת מ 3 חלקים. אבן זיכרון אופקית, אבן מצבה הנראית כשבורה ל 4 גושים וקיר זכרון עשוי זכוכית הנראה כויטרינה.
שמואל מרדכי ארתור זיגלבוים - 21 לפברואר 1891 - 12 במאי 1943 היה נציג "הבונד" במועצה הלאומית הפולנית הגולה בלונדון. הוא ניסה לעורר את דעת הקהל העולמית בנוגע לפשעי הנאצים במזרח אירופה, אך לשווא. בהגיע הידיעות על חיסול אחרוני היהודים בורשה, במחאה על שתיקת העולם נוכח השמדת יהודי אירופה. התאבד שמואל זיגלבוים ב 12 למאי 1943 בלונדון. לפני התאבדותו, שלח את המכתב הבא:

11 במאי, 1943
לכבוד אדון נשיא הריפובליקה הפולנית ולאדיסלאב ראצ'קביץ' ראש הממשלה הגנרל ולאדיסלאב שיקורסקי
אדוני הנשיא, אדוני ראש הממשלה,
אני מרשה לעצמי להפנות לאדונים את דברי האחרונים, ובאמצעותכם אל הממשלה הפולנית ולציבור הפולני, לממשלות ולעמים של בעלות-הברית, למצפון העולם: מן הידיעות האחרונות שהגיעו מפולין נובע ללא צל של ספק, שהגרמנים רוצחים עתה באכזריות בלתי מרוסנת את שרידי היהודים בפולין. מאחורי חומות הגיטאות מתחוללת עתה המערכה האחרונה של הטרגדיה, שאין לה תקדים בהיסטוריה. האחריות לפשע של רציחת הלאומיות היהודית בפולין מוטלת בראש ובראשונה על המבצעים עצמם, אך בעקיפין רובצת היא גם על האנושות כולה, על עמי בעלות הברית וממשלותיהן, אשר לא נקטו עד היום בשום מעשה ממשי בכדי לבלום פשע זה. על-ידי התבוננות פסיבית ברצח מיליונים חסרי מגן - ילדים, נשים וגברים מעונים – הם נעשו שותפים לאחריות. עלי לקבוע שאף על פי שהממשלה הפולנית גרמה במידה רבה להתעוררות דעת הקהל בעולם, הרי היא לא עשתה די. היא לא עשתה מעשה בלתי שגרתי, שיהא הולם את ממדי הטרגדיה המתחוללת בפולין. מתוך קרוב ל- 3.5 מיליון יהודים פולנים ומכ- 700,000 יהודים שגורשו לפולין מארצות אחרות, חיו עדין באפריל ש"ז על-פי הנתונים הרשמיים של "הבונד" שהועברו על-ידי נציגות הממשלה, כ- 300,000 בלבד. והרצח נמשך. אינני יכול לחיות ולשתוק, שעה שהולכים ונרצחים שרידי יהודי פולין, שאני נציגם. חברי בגיטו וארשה נפלו עם נשק ביד בקרב הגבורה האחרון. לא זכיתי ליפול כמוהם, יחד עמם, אך אני שייך אליהם, לקבר ההמונים. אני מבקש להביע במותי את מחאתי העמוקה ביותר כנגד חוסר המעש שבו העולם משקיף, ומרשה להשמיד את העם היהודי. אני יודע, כי אין ערך רב לחיי אדם בייחוד היום. אך לאחר שלא עלה בידי להשיג את הדבר בחיי, אולי במותי אתרום להתנערות מהפסיביות של אלה, אשר יכולים וחייבים לפעול, בכדי שעוד עתה, אולי ברגע האחרון, יוכלו להציל מהשמדה בלתי נמנעת את קומץ היהודים הפולנים החיים עדיין. חיי שייכים לעם היהודי בפולין, ועל כן יזכה יחד עם המוני פולין לשחרור, שיינתן לו לנשום בפולין ובעולם של חירות וצדק סוציאליסטי, כגמול בעד הייסורים והעינויים הבלתי אנושיים. ואני מאמין, שפולין כזאת תקום ועולם כזה יבוא. מובטחני שהנשיא וראש הממשלה יפנו את דברי אלה לכל אלה שאליהם מכוונים, והממשלה הפולנית תפתח מיד בפעולה בתחום הדיפלומטי וההסברתי, בכדי להציל את השריד החי של יהודי פולין מהשמדה.

אני נפרד בברכה, מכולם ומהכל שהיה יקר לי ואהבתי.
ש' זיגלבוים

מתוך: אתר המשפחות :זיגלבוים, קרוטמן, קם וצאצאיהם

אנדרטת אריה וילנר יורק

האבן לציון אריה וילנר יורק מוצבת בפינת הרחובות זמנהוף Zamenhofa ומילה Mila ממול לאנדרטה ש"ש אנילביץ.אריה וילנר יורק נולד בוארשה למשפחה אמידה. ערב פרוץ המלחמה היה חבר ב'שומר הצעיר' בוארשה. בספטמבר 1939 הגיע עם הנמלטים מוארשה לוילנה. וילנר פעל בוילנה עד שהגרמנים כבשו אותה, אז חזר לוארשה. בוארשה נרתם לפעולה במחתרת, ובגלל שנראה כמו פולני, יכול היה לנסוע ולבקר בגטאות ברחבי פולין הכבושה. ביוני 1942 היה ממייסדי "הארגון היהודי הלוחם" בוארשה, ופעל בצד הארי באספקת נשק לגטו. במרס 1943 נאסר בידי הגרמנים בעת חיפוש בדירתו שבצד הארי, ונמצא ברשותו נשק.
...אבל התקוות התבדו. המחתרת הפולנית, הארמיה קריובה, הבטיחה סיוע, אבל ברגע האמת התברר שלהבטחות אין כיסוי. רק בסוף חודש אוגוסט , בעיצומו של הגירוש הגדול, יכול היה אריה וילנר, יורק , הנציג , שנשלח לצד הארי כדי לנסות ולהשיג נשק, לבשר בקוד מיוחד לחבריו במחתרת: משלוח ראשון של נשק בדרך אליכם. הנשק הראשון- חמישה אקדחים ושמונה רימונים- הושג בעיקר בעזרתה של אירנה אדמוביץ, נוצרייה שהחליטה להירתם למאבקם של חבריה היהודים ... מתוך "גיבורים ונואשים"- 60 שנה למרד גטו וארשה .
הגרמנים חשבו שהוא איש במחתרת הפולנית. הוא עמד בחקירות ובעינויים ולא הסגיר איש. באפריל 1943, מרד גטו וארשה, כשנתגלה בונקר המפקדה של ה'ארגון היהודי הלוחם', היה שם וילנר, ולפי עדויות קרא ללוחמים להתאבד, והיה בין הנספים במפקדה. לאחר מכן הוענק לו עיטור הגבורה בדרגה 5, ע"י הפיקוד העליון של צבא פולין, על חלקו במלחמת הגבורה נגד הגרמנים.

מרדכי אנילביץ

האנדרטה לזכרו של מרדכי אנילביץ מוצבת בפינת הרחובות דובואה Dubois ומילה Mila לא רחוק מאנדרטת הבונקר המרכזי במילה 18.מרדכי אנילביץ' 1919 - 1943 מפקד מרד גטו ורשה. יליד העיירה וישקוב, פולין, נולד להורים אברהם וצירל, גדל בפובישלה, שכונת פועלים של העיר ורשה.נסע לצ'נסטוחובה כדי לארגן את תנועת המרד, חזר לורשה ונמנה בין מייסדי הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה אי"ל באוקטובר 1942 ונבחר לעמוד בראש הארגון.מרדכי אנילביץ' נפל בקרב האחרון של המרד ב- 8 במאי בעת נפילת הבונקר המרכזי, ברחוב מילא 18, שהיה מפקדת הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה אי"ל. אנילביץ' ואנשיו התאבדו מאחר והעדיפו לא ליפול לידי הנאצים. לאחר שחרור פולין, העניקה לו הממשלה החדשה אות הצטיינות צבאי גבוה.
מכתבו האחרון של מרדכי אנילביץ הועבר ל"אנטק" צוקרמן (23 באפריל 1943 ) היה בזו הלשון: ...מה שעבר עלינו לא ניתן לתאר במילים. נפל דבר שהוא למעלה מחלומותינו הנועזים ביותר. הגרמנים ברחו פעמיים מן הגטו. פלוגה אחת שלנו החזיקה מעמד 40 דקה והשנייה למעלה מ- 6 שעות. המוקד שהוטמן בשטח "המברשתנים" התפוצץ. כמה פלוגות שלנו התקיפו את הגרמנים אשר נמלטו. אבדותינו בכוח אדם מעטות ביותר. אף זה השג. נפל יחיאל, נפל כחייל גיבור על ידי מכונת היריה. אני מרגיש שמתרחשים דברים גדולים והדבר אותו העזנו לבצע ערכו רב ועצום...החל מהיום אנו עוברים לשיטה פרטיזנית. הלילה יוצאות לשטח שלוש פלוגות קרב ולהן שני תפקידים: סיור והשגת נשק.נשק קצר אין לו בשבילנו כל ערך. בנשק זה משתמשים אנו לעיתים נדירות. נחוצים לנו בדחיפות:רימונים, רובים, מכונות יריה וחומר נפץ. לא אוכל לתאר לפניך את התנאים בהם חיים היהודים.רק יחידי סגולה יחזיקו מעמד, כל השאר יספו, במוקדם או במאוחר. הגורל נחרץ. בכל הבונקרים בהם מסתתרים חברינו אי אפשר להדליק נר בלילה מפאת חוסר אוויר.באמצעות המשדר שלנו שמענו שידור נפלא של תחנת השידור "שוויט" על הלחימה שלנו . העובדה שזוכרים אותנו מעבר לחומות הגטו מעודדת אותנו במאבקנו. היה שלום יקיר ואולי עוד נתראה! חלום חיי קם והיה. ההגנה העצמית בגטו הפכה לעובדה. ההתנגדות היהודית המזויינת והנקמה הפכו למעשה. הייתי עד ללחימה מופלאה ומלאה גבורה של הלוחמים היהודיים".
בטאון בשפה הפולנית פירסם לפני כמה שנים תפילה שחוברה בשפה האידית בידי תלמידי הרבי מפיאסצנה (ו ),הרב קלונימוס קלמיש שפירא שחי בגטו וורשה עד לשנת התש"ד (1943 ), הרב שמשון שטוקהאמר מרבני וורשה והחסיד ר' אלכסנדר זושא פרידמן ממנהיגי אגודת ישראל בשבתם בעבודת כפייה בבית חרושת "שולץ" בגיטו וורשה בשלהי שנת התש"ב. לפי התקנה נקבע לאמרה מדי יום ביומו בגטו לפני התפילה לאחר אמירת ג' פרקי תהילים (צ"ד, ק"ה, מ"ב) . והרי נוסח התפילה:"ריבונו של עולם.האזינה לקול בכיינו ולאנקת ליבנו. ראה צערנו ועוניינו והושיענו ממצוקתנו הגדולה. קרובי נפשינו,נשים וילדים,אבות ואמהות,אחים ואחיות ושאר אחינו בני ישראל נעקרו מתוכנו. הם לוקחו בשבי ועקבותיהם לא נודעו. היה נא אתה אל שדי מגינם של כל השבויים,שמור עליהם מכל צרה וצוקה . תן להם כוח לעמוד בעינויים מידי מעניהם ומחרפיהם ומגדפיהם.המצא להם חיות למען יזכו לשוב אל משפחותיהם.והילדים והתינוקות הרכים,אלה שנגזלו מחיק אביהם ואימם, עשה נא שיתגלו ויזכו שוב אל אבותיהם,כבימי צאתנו מארץ מצרים. הריני מנדב צדקה למען עניים מוכי רעב ובזכות זה חוס והושע (פלוני בן פלוני) אשר לוקח בשבי והבא אותו (אותה) בשלום בחזרה אל בני ביתו (ביתם). אל רחום וחנון . עשה חסד ורחמים לכל הקוראים אליך בלב שלם – חוס נא ורחם על שארית הפליטה של עמך ישראל . אמור לצרותינו די.הגן על קומץ שארית הפליטה הקטנה כשהם שהושעת את אברהם אבינו מידי נמרוד ואת יעקב אבינו מידי עשו ולבן ואת משה רבינו מיד פרעה ואת דוד המלך מיד גליית הפלישתי ואת חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנאצר וכשם שהצלת את דניאל מגוב האריות וכשם שהצלת את מרדכי ואסתר מיד המן הרשע. כן תושיע ותחלץ את עמך ישראל מידי שונאיו ותשלח לנו גואל הצדק שיגאלנו מן הגלות המרה במהרה בימינו אמן".

קישורים
Mordechai Anielewicz: Hero of the Warsaw Ghetto Uprising By Kerry P. Callahan

מרדכי אנילביץ' מתוך וויקיפדיה

מרדכי אנילביץ' (1919 - 8 במאי 1943, ג' באייר ה'תש"ג) היה מפקד מרד גטו ורשה. נפל בקרב גבורה מול הנאצים, שהשתלטו על הגטו בעזרת כוחות גדולים. בחייו ניחן בכושר מנהיגות בולט, ולאחר מותו נחרטה אישיותו כסמל לאומץ ולהקרבה. עד היום מייצגת דמותו של אנילביץ' את ההתנגדות היהודית בשואה.

ילדותו

מרדכי אנילביץ' נולד בעיירה וישקוב בפולין לאברהם ולצירל. הוריו, שהיו בעלי חנות מכולת קטנה, התקיימו בדוחק, ולאחר לידתו של מרדכי, עברה המשפחה לוורשה הבירה בתקווה לשפר את מצבה הכלכלי. בוורשה התרחבה המשפחה ולמרדכי נולדו אח ושתי אחיות: פנחס, חווה ופרידה. ילדותו עברה עליו בשכונת פובישלה, שהייתה ידועה כשכונת עוני מוכת פשע, הממוקמת סמוך לנהר הוויסלה. הרחוב היחיד בשכונה בו גרו יהודים היה סולאץ, הרחוב הראשי, ושם גם השתכנה משפחת אנילביץ'. גם בוורשה עסקו אברהם וצירל בחנוונות.

משפחתו של אנילביץ' סבלה מעוני מתמיד, ולא פעם הגיע המצב בבית עד כדי רעב. בנוסף, נאלצו ילדי המשפחה להתמודד באופן תמידי עם גילויי אנטישמיות. כבר אז התבלט מרדכי כמנהיג, כאשר יחד עם אחיו הצעיר פנחס הנהיג חבורת ילדים שלא פחדה להגן על עצמה מפני הילדים הפולנים. מרדכי הגה תכסיס - הוא היה מנצל את כושרו הגופני כדי לחמוק מהבריונים הפולנים, ולאחר שתש כוחם היה מכה אותם שוק על ירך. בעקבות כך, הצליח להשיג "הפסקת אש", ומנהיג החבורה האנטישמית היריבה הצהיר: "אתם בכלל לא יהודים. יהודים לא נלחמים, אתם משלנו."

בניגוד למקובל בקרב היהודים באותה תקופה, הרבה אנילביץ' לעסוק בספורט. הוא השקיע זמן רב באימוני היאבקות ואגרוף, ובנוסף, נהג לשוט בקיץ במי נהר הוויסלה, ולהחליק בחורף על מימיו הקפואים.

נעוריו

עם סיום בית-הספר העממי קיווה אברהם לקבל עזרה מבנו בניהול החנות, אולם אמו החליטה לחפש עבורו גימנסיה. מרדכי לא התקבל לגימנסיות פרטיות בעיר, וצירל נאלצה לרשום אותו למוסד פחות יוקרתי, בית הספר לנערים "לאור" ברחוב נאלבקי. בלימודיו הצטיין אנילביץ' בעיקר במקצועות ההומניים, והתבלט בכושר הדיבור ויכולת ההבעה. במשך תקופה ארוכה שימש בתפקיד ראש ועד הכיתה והדובר שלה. הוא היה ידוע כעקשן, חסר סבלנות וכמנהיג טבעי שסוחף אחריו אחרים.

בגיל 15 הצטרף מרדכי לתנועת הנוער הציונית בית"ר. לאחר שנה הוא החליט לעבור לתנועת השומר הצעיר, וצורף מיד לקורס מדריכים, למרות גילו הצעיר. בתור מדריך בשומר הצעיר הקים שבט חדש ונתן לו את השם "למרד". הוא הרבה לעסוק עם חניכיו בטיפוח המשמעת, במסעות מפרכים ובדיונים אידאולוגיים. בניגוד למקובל בשבטים אחרים, לא עסק אנילביץ' בפעילות אינטלקטואלית. הייתה זו התקופה בה עלו הנאצים לשלטון בגרמניה, ומרדכי היה טוען בהקשר זה: "הבעיה איננה בטולסטוי, אלא במערב, בגרמניה."

אנילביץ', שהתעקש על השפה העברית ועסק ללא הפסק בחינוך ציוני, היה ידוע גם ביחס קר וענייני כלפי חניכיו בכלל וכלפי בנות בפרט. הוא טען כי "זה לא הזמן להתיידד עם בנות", ואף על פי כן הוא הכיר בתקופה זו את חברתו מירה פוכרר, הצעירה ממנו בשנה. בתקופה זו רצה אנילביץ' להקדיש את כל זמנו לפעילות בשומר הצעיר, ואת לימודיו הוא סיים בהצלחה רק משום שנענה להפצרות אמו ומוריו לא לעזוב את בית-הספר.

בגיל 18 יצא מרדכי למחנה אימונים פולני טרום-צבאי. כבר בתחילת האימונים, קבוצת חניכים פולנים גנבה את כלי נשקם של החניכים היהודים, על מנת להוכיח שיהודים לא יכולים להיות חיילים טובים. אנילביץ' ארגן את חבריו היהודים כדי להחזיר את הרובים ולהכות את הגנבים. בסיום הפרשה סולק ממחנה האימונים, למרות העובדה שמפקד המחנה הודה כי היהודים נהגו כהלכה.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברח אנילביץ' עם קומץ חברי השומר הצעיר לעיר קובל במזרח פולין. משם ניסה יחד עם חבריו להגיע לגבול הרומני על-מנת לפתוח נתיב עלייה לארץ ישראל דרך הים השחור, ואילו מירה פוכרר הגיעה לווילנה כדי לנסות ולקבל שם אשרת עלייה. אנילביץ' נתפס בדרכו לגבול הרומני על ידי הצבא האדום. הוא נכלא למספר ימים, וחזר לוורשה אחרי שחרורו. ורשה באותה עת כבר נכבשה על ידי הצבא הגרמני, ואנילביץ', מזועזע מהמראות, פגש שם בפעם האחרונה את אביו, שהועסק בעבודות כפייה.

אנילביץ' ארגן חבורת צעירים, שהגיעה לווילנה כדי לעזור ולנסות לפתוח משם נתיב עלייה לארץ ישראל. בווילנה הוא חבר למירה פוכרר ולשאר ידידיו מהתנועה. הוא ומירה החליטו לחזור מיד לוורשה כדי לשקם את פעילות השומר הצעיר, שנאסרה על פי צו של השלטונות הנאציים. בדרכם עצרו אותם הן החיילים הרוסים והן החיילים הגרמנים, שלא ידעו על יהדותם. עם חזרתו לוורשה התבשר מרדכי על מות אביו.

יחד עם חבריו להנהגת השומר הצעיר בוורשה החל אנילביץ' לארגן את הפעילות המחתרתית של התנועה, שהתרכזה באותו זמן בפעולות חינוך וארגון תאי מחתרת. הוא הוביל קו של התנגדות ליודנרט, ואסר על חבריו לקבל משרות במועצת גטו ורשה. מפורסם המקרה בו הכה שוטרים יהודים שבאו לעצור אותו לצורך משלוח לעבודות כפייה. המשטרה היהודית העלימה עין ולא הטרידה אותו שוב. עם פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941 החל אנילביץ' לארגן את ניצני ההגנה היהודית בגטו. תחילה, עם הקמת "הגוש האנטי-פשיסטי", היה אנילביץ' סגנו של מפקד הארגון הצבאי בגוש, פנחס קארטין, שהיה מוכר באותה עת כאנדז'יי שמידט.

ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום תיאר כך את מרדכי אנילביץ' ברשימותיו[1]:

מרדכי אנילביץ'

            בחור צעיר, כבן 25, בעל קומה בינונית, פנים חיוורות מוארכות ומחודדות, שיער ארוך, מראה נעים. לראשונה התוודענו זה לזה בתחילת המלחמה, כשבא אלי לבוש בגדי ספורט וביקש שאשאיל לו ספר. מאז היה בא אלי באופן תדיר לשאול ספרים בתחום תולדות ישראל, ובמיוחד בענייני כלכלה, שהחבר מרדכי התעניין בהם מאוד. מי יכול היה לנבא, שבחור שקט, צנוע וחביב זה ייעשה לאדם, שמקץ שנים מעטות יהיה האיש החשוב ביותר בגטו, ואשר את שמו יזכירו אנשים, אלה ביראת-כבוד ואלה בפחד... נאמנותו של החבר מרדכי לחבריו הייתה יוצאת מן הכלל, ורק לעתים רחוקות מוצאים כמותה בחברה או במפלגה. למען חברו מוכן היה לעבור באש.        

            ערך מורחב – מרד גטו ורשה

אתר ההנצחה על תל החורבות שנותר מהבונקר המרכזי ברחוב מילא 18, ורשה

ב-1942, עם גבור גירושי היהודים והמשלוחים מהגטו למחנות ההשמדה, נסע אנילביץ' לצ'נסטוחובה כדי לארגן את תנועת המרד. הוא חזר לוורשה לאחר הידיעות על האקציה הגדולה, שבמהלכה גורשו רוב יהודי הגטו, והיה בין מייסדי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בגטו ורשה באוקטובר 1942. הוא נבחר לעמוד בראש הארגון, למרות חוסר הניסיון הצבאי שלו. כינויו המחתרתי היה "מלאכי" - תרגום מפולנית של הכינוי "אלניוק", שדבק בו מאז החל את דרכו הציונית.

ב-18 בינואר 1943 הנהיג אנילביץ' את הקרב הראשון שלו נגד הגרמנים, כאשר אלו נכנסו לגטו לבצע גירוש נוסף. אנילביץ' יחד עם קומץ לוחמים הצטרפו לשיירת המגורשים, וברגע בו הגיעה השיירה לפינת הרחובות זמנהוף-ניסקה, תקפו הלוחמים היהודים את הגרמנים, על-פי סימן של אנילביץ', והטילו לעברם רימון. מרבית הלוחמים נפלו בקרב פנים מול פנים שהתפתח ברחוב, ואנילביץ' עצמו ניצל בזכות מעשי הקרבה של פקודיו. פעולת הגירוש הופסקה לאחר ארבעה ימים, ובשלושת החודשים הבאים עסק אנילביץ' בהתארגנות לקראת הקרב הגדול הממשמש ובא.

הארגון היהודי הלוחם מנה באותה תקופה מספר מאות לוחמים ומאות לוחמים נוספים השתייכו לאצ"י (ארגון צבאי יהודי). בטרם החל המרד הגדול התקיימו ניסיונות איחוד בין שני הארגונים, אך אלו לא צלחו. שני הארגונים פעלו במקביל תוך כדי תיאום מוגבל. התחמושת של ארגון אי"ל הייתה מועטה ואנילביץ' החליט לנסות לחפות על כך בניידות של הכוחות. הוא חילק את חייליו לחוליות קטנות שתפקידן היה לצלוף בגרמנים מבתים אשר התרוקנו זה לא כבר מיושביהם. מקומות המחבוא של הלוחמים היהודים היו בבונקרים שהוכנו וצוידו מראש. נתיב נסיגה למקרה של מפלה לא הוכן.

המרד הגדול, בהנהגת אנילביץ', החל בערב פסח, 19 באפריל 1943, עת חזרו הגרמנים בכוחות גדולים לגטו. בעקבות אירועי הקרב הראשון בינואר, החליט אנילביץ' להימנע מלחימה ברחוב, שם יש יתרון לגרמנים, ולהעביר את הקרבות לבתים ולבונקרים. השליטה שלו בכוחות הייתה טובה בימים הראשונים של המרד, ותוכניתו לנהל מלחמת התשה באמצעות לוחמת גרילה נחלה הצלחות מקומיות. כעבור מספר ימים, הגרמנים הבינו כי היהודים נמנעים מלחימה ברחוב והחלו להצית את בתי הגטו ולאחר מכן להזרים גז לבונקרים. פעולות אלו החלישו את השליטה של אנילביץ' בכוחותיו, ומשלב זה ואילך חלק מכוחותיו המשיכו לפעול בכוחות עצמם על פי תוכניות מוכנות מראש.

מרדכי אנילביץ', חברתו מירה פוכרר וחלק גדול מאנשיו נפלו ב-8 במאי 1943, בעת נפילת הבונקר המרכזי ברחוב מילא 18. בונקר זה שימש כמפקדת הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה, והוא נכבש על ידי הנאצים באחד הקרבות האחרונים של המרד. חלק מהלוחמים התאבדו על מנת לא ליפול בשבי הנאצים. לאחר שחרור פולין העניקה ממשלת פולין החדשה אות הצטיינות צבאי גבוה למרדכי אנילביץ'. התאריך בו פרץ המרד נקבע כיום הזיכרון לשואה ולגבורה של מדינת ישראל.

מכתבו האחרון של מרדכי אנילביץ'

להלן תרגום מכתבו האחרון של אנליביץ', שנכתב במקור ביידיש ויועד לסגנו יצחק צוקרמן:    

מרדכי אנילביץ'

      23 באפריל 1943. שלום יצחק. אינני יודע על מה לכתוב לך. ותר נא הפעם על פרטים אישיים. אין בפי אלא ביטוי אחד לציין את הרגשתי והרגשת חברי. נפל דבר שהוא למעלה מחלומותינו הנועזים ביותר: הגרמנים ברחו מן הגיטו. פלוגה אחת שלנו החזיקה מעמד 40 דקה והשנייה - למעלה משש שעות. המוקש שהוטמן בשטח המברשתנים[2] התפוצץ. מצדנו לא נפל עד עתה אלא קרבן אחד בלבד: יחיאל, נפל כחייל-גיבור על יד מכונת היריה.

משהגיעונו אתמול ידיעות, שחברי פ.פ.ר.[3] התקיפו את הגרמנים, וכי תחנת השידור "שוויט"[4] שידרה ידיעה נפלאה על ההגנה העצמית שלנו - הייתה לי הרגשת שלמות. עוד רבה אמנם לפנינו העבודה, אך כל מה שנעשה עד עתה נעשה בשלמות.

המצב הכללי: כל הסדנאות בגיטו ומחוצה לו נסגרו, פרט ל"ווערטארפאסונג", "טראנסאוויא" ו"דרינג". על המצב אצל שולץ וטאבאנס[5] אין בידי ידיעות. הקשר נותק. סדנת המברשתנים אחוזה להבות מזה שלושה ימים. אין לי קשר עם הפלוגות. שריפות רבות בגיטו. אתמול בער בית החולים. גושי-בנינים אחוזים להבות.

המשטרה פורקה, פרט ל"וורטארפאסונג". שמרלינג צף ועלה שנית. ליכטנבוים שוחרר מן האומשלאג[6]. מן הגיטו לא הוצא מספר רב של אנשים. מה שאין כן בשופים. פרטים אין בידי. ביום יושבים במחבואים. מהערב אנו עוברים לשיטת פעולה פרטיזנית. בלילה יוצאות 3 פלוגות שלנו, שני תפקידים לפניהן: סיור מזוין והשגת נשק.

ודע, האקדח - אין לו כל ערך, כמעט שלא השתמשנו בו. נחוצים לנו: רימונים, רובים, מכונות-יריה וחומר-נפץ.

לא אוכל לתאר לפניך את התנאים בהם חיים היהודים. רק יחידי סגולה יחזיקו מעמד. כל השאר ייספו, במוקדם או במאוחר. הגורל נחרץ. בכל הבונקרים בהם מסתתרים חברינו אי אפשר להדליק נר בלילה מפאת חוסר-אויר... מכל הפלוגות שבגיטו נעדר איש אחד: יחיאל. אף זה ניצחון הוא.

איני יודע מה אוסיף ואכתוב לך. מתאר אני לעצמי, ששאלה רודפת שאלה, אולם הפעם הסתפק נא בכך. היה שלום, יקירי. אולי עוד נתראה. העיקר: חלום חיי קם והיה. זכיתי לראות הגנה יהודית בכל גדולתה ותפארתה. מרדכי.

קיבוץ יד מרדכי קרוי על שמו של מרדכי אנילביץ'. בקיבוץ יש אנדרטה על שמו, מעשה ידיו של הפסל נתן רפפורט, ולמרגלותיה נערכת עצרת הנעילה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה. על שמו הוקם מוסד חינוכי ארכיוני לחקר השואה והוראתה - מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' בגבעת חביבה.

 האנדרטה לזכר נופלי הבונקר במילה 18 נמצאת על גבעה מלאכותית קטנה, בקצה שביל, בגן קטן שהכניסה אליו היא מרחוב דובואה Dubois פינת רחוב מילה Mila.
הבונקר שהיה לא הרחק, ברחוב מילה 18 שימש כבונקר המפקדה של הארגון היהודי הלוחם אי"ל, ארגן המחתרת היהודי בזמן מרד גטו וורשה.
שלא כמו רוב הבונקרים שנבנו בגטו מאז חודש ינואר, הבונקר במילה 18, לא נחפר תחת בית מגורים אלא מתחת לשרידי גוש בניינים גדול אשר נהרס בידי הלופטוואפה ב 1939. הבונקר נבנה על ידי קבוצה של אנשי העולם התחתון, שדאגו לתכנן ולהקים מקום מסתור כיאה למעמדם הגבוה. "איל" הגיעו לשם במקרה, והמבנה נהפך למפקדה הטקטית של הארגון. " מכאן נמתחו החוטים לכל עמדות הקרב בגטו".

הגרמנים טיהרו את הבונקרים בגטו אחד אחרי השני, והלוחמים בבונקר נאלצו לחפש פתחי מילוט נוספים. אנילביץ, שלח לוחמים לחפש פיתחי מילוט ומזון, אולם כולם נתפסו.

האנדרטה לזכר מאיר מאירוביץ מארק

אבן הזיכרון למאיר מאירוביץ מוצבת ברחוב דובואה Dubois בקטע שבין הרחובות ניסקה Niska ומילה Mila כ 10 מטרים מהאנדרטה של פאבל פרנקל ודוד אפלבאום.
מאיר מאירוביץ, נולד בשנת 1911 למשפחה אמידה בעלת מפעל לטבק. היה יו"ר ארגון הסטודנטים הסוציאליסטיים בפולין וחבר פעיל ב"פועלי ציון" צ.ס.
הוא היה מפקד הפלוגה הלוחמת של פועלי ציון. במרד לחם בטבנס שולץ. ב 29.4.43 יצא עם קבוצת לוחמים מהגטו הבוער, דרך תעלות הביוב, לצד הארי. ניצל ממארב גרמני ביציאה מהתעלה ומצא מקלט בבית חרושת לצלולויד ברחוב ליסטופד 11. נספה בשרפה הגדולה שפרצה שם ב 24.5.43. בן 32 במותו.
בפקודת הפיקוד העליון של צבא פולין מאפריל 1954, הוענק לו, לאחר מותו, העיטור "צלב הגבורה".

פאוול פרנקל - דוד אפלבאום

אנדרטה משותפת לפאבל פרנקל ודוד אפלבאום מוצבת בוורשה ברחוב דובואה Dubois בקטע שבין רחובות ניסקה Niska ומילה Mila לא הרחק מהאנדרטה של מאיר מאירוביץ.
פאבל פרנקל (1920 - 1943), ממפקדיו הבכירים של הארגון הצבאי היהודי.פרנקל נולד בשנת 1920 בורשה שבפולין. בגיל 18 הצטרף לתנועת בית"ר והדריך בה צעירים. בהמשך גם הצטרף אל "ברית החייל". ב-1940 החלו להתגבש בורשה תאי מחתרת חמושים בתיאום עם המחתרת הפולנית, אשר התגבשו אחר כך לכדי הארגון הצבאי היהודי. פרנקל נבחר לאחד ממפקדיו של הארגון החדש. המידור הגבוה בארגון והמספר הזעום של ניצולים שהיו חברים בארגון משאירה בערפל את השאלה מי היה מפקדו הראשי של הארגון. כפי הנראה היה פרנקל מפקד בכיר של הכוחות החמושים, אחד משלושת מפקדי הארגון הבכירים.ב-18 באפריל 1943 הגיעה ידיעה אל מטה האצ"י כי הגרמנים עומדים לקיים אקציה סופית בגטו. פרנקל הורה להעביר את הידיעה אל מרדכי אנילביץ, מפקדו של האי"ל. במהלך מרד גטו ורשה פיקד פרנקל על מטה הארגון ששכן בבניין מספר 7 בכיכר מורנובסקה, היכן שהתנהלו הקרבות העזים ביותר במהלך המרד.אין עדות ממקור ראשון על נסיבות מותו של פרנקל. גרסה אחת ששחוזרה ב-1946 על ידי אדם הלפרין (שפרנקל היה חניך שלו בקן בית"ר בצפון ורשה) גורסת כי ב-29 באפריל עזבו לוחמי אצ"י את שטח הגטו באמצעות המנהרה תחת בניין 6 בכיכר. הקבוצה הגיעה ליערות מיכאלין, ושם נתקלה בגרמנים וניהלה עימם קרב יריות. הלוחמים הצליחו להגיע אל בונקר ברחוב גז'בובסקה 13 בורשה ה"ארית". אז ניסו להוציא יהודים מהגטו החוצה. ב-5 במאי הצליחו להוציא קבוצה אחת. ב-11 במאי ניסו להוציא קבוצה נוספת ונתקלו בגרמנים ופולנים. בקרב שפרץ נהרגו הלוחמים ופאוול פרנקל (הגרסה גם כאן).גרסה אחרת גורסת כי ב-19 ביוני חסלו בקרב כוחות הנאצים קבוצה של 10 יהודים חמושים שהתבצרה ברחוב גז'בובסקה (בו נהרגו 4 גרמנים ו-7 מהיהודים). הקבוצה הזו הייתה קבוצה שיצאה מכיכר מוראנובסקה ובראשה עמד פרנקל. (לפי ספר של פרופ' ברנארד מארק בהוצאת המכון היהודי ההיסטורי בוארשה, 1953)כך או כך ניתן להסיק כי עלה בידיו של פרנקל לצאת מן הגטו עם לוחמי אצ"י נוספים, וכי נפל בסופו של דבר במהלך קרב יריות מול כוחות הנאצים.
דוד אפלבאום ...הפעולה הצבאית הראשונה של מחתרות כנגד הגרמנים, התבצעה בו-זמנית ע"י שני הארגונים, ללא כל תיאום ביניהם: מרדכי אנילביץ', מפקד אי"ל, הוביל קבוצה שהצטרפה להמון יהודים שנחטפו באקציה של ינואר 1943 (כחצי שנה אחרי האקציה הגדולה, שרוקנה את רוב הגטו מיהודים), והם פתחו באש על הגרמנים סמוך למקום השילוח (האומשלגפלאץ). בפעולה נפגעו מס' גרמנים, וכל לוחמי אי"ל למעט אניבלביץ', נפלו בקרב. באותה עת הוביל דוד אפלבאום קבוצת אצ"י שתקפה גרמנים ברחוב מוראנובסקה (סמוך למטה הסודי של אצ"י), ופגעה בכמה מהם, מבלי שאנשיה נפגעו.אצ"י הוסיפה לבצע פעולות כנגד הגרמנים גם ביומיים הבאים (19 ו20 בינואר), והגרמנים החליטו (אולי ההתנגדות הבלתי צפוייה, למרות שמעולם זה לא הוכח) להפסיק את האקציה כבר אחרי שלושה ימים.

יאנוש קורצ'אק

אנדרטת הזכרון ליאנוש קורצ'אק מוצבת בוורשה בפינת הרחובות סטבקי Stawki ודובואה Dubois
יאנוש קורצ'אק, סופר ומחנך יהודי, "אביהם של היתומים". בן למשפחה יהודית פולנית מתבוללת ועשירה. סיים לימודי רפואה באוניברסיטת ורשה ב 1903. בתקופת עבודתו במחלקת הילדים של בית החולים בורשה נחשף לעוני החל להתעניין בעניים והתנדב לעבוד במחנות קיץ לילדי מצוקה. בספרו הראשון "ילדי רחוב" שפורסם ב 1901, תאר את סבלם הקשה של יתומים בערים, הנאלצים לגנוב למחייתם ועם זאת מצליחים לשמור על חוש הצדק שלהם.
קיצור תולדות חייו העשירים:
1904-1905 רופא במלחמת רוסיה-יפן
1906 פרסום "ילד הטרקלין" מקנה לו פופולריות רבה
1906-1908 קורצ'אק יוצא להשתלמות ברפואת ילדים בברלין, פאריס ולונדון
1909-1910 קורצ'אק מדריך ילדים יהודים ופולנים בקייטנות
1912 הקמת בית היתומים היהודי בקרוכמלנה 92
1914-1918 רופא צבאי במלחמת העולם הראשונהמחנך לילדי פליטים בקייב עם מארינה פאלסקה כותב בחזית את ספרו "כיצד לאהוב ילדים"
1919 הקמת המוסד "ביתנו" לילדים פולניים עם מארינה פאלסקה
1920 גל פרעות ביהודי פולין. מות אמו של קורצ'אק
1922 פרסום הספר עם שמונה עשרה התפילות בשם אנשים שונים, "עם אלוהים אשיח"
1923 כותב את ספרו "המלך מתיא הראשון"
1926 ייסוד עיתון הילדים "מאלי פשגלונד"
1931 הצגת המחזה "סנאט המטורפים" – חזות אימים של עליית הנאצים לשלטון
1934 ביקור ראשון בארץ ישראל, שוהה בעיקר בעין-חרוד
1935 קורצ'אק נבחר כחבר מועצת הסוכנות היהודית
1936 ביקור שני בארץ ישראל, הפסקת שידוריו ברדיו הפולני, נטישת "ביתנו"
1937 פעילות בתנועות נוער חלוציות בפולין, כתיבה על נושא הילד היהודי בארץ ישראל
1939 פעילות ראשונה בפרוץ המלחמה: שיחות ברדיו, עזרה ראשונה, כרוזים
1940 קייטנה אחרונה לילדים בטרם הכניסה לגטו
1942 כתיבת יומנו (15 מאי עד 4 באוגוסט) ,הצגת "הדואר" בבית היתומים (18 ביולי)
1942 5 באוגוסט – הגירוש לטרבלינקה יחד עם 192 ילדי בית היתומים ועוד 7 מחנכים, הוא בן 64, סטפה בת 56.

"מתחת לתלבושת אחידה דופקים מאה לבבות שונים וכל אחד מהם – קושי אחר, עבודה אחרת, דאגה וחשש אחרים.מאה ילדים – מאה אנשים, אשר לא "אי פעם", לא "עדיין לא", לא "מחר", אלא כבר...עכשיו...היום – אנשים הם."
יאנוש קורצ'אק

יאנוש קורצ'אק

דיוקנו של יאנוש קורצ'ק, מתנוסס על קיר האולם הגדול בבית היתומים ברחוב קרוכמאלנה, ורשה

יאנוש קורצ'אק ( 22 ביולי 1878 או 1879 - 5 באוגוסט 1942) הוא שם העט שבו נודע הנריק גולדשמיט (Henryk Goldszmit), סופר, רופא, ומחנך יהודי בפולין, מנהלו של בית יתומים יהודי בוורשה.

תולדות חייו

הנריק גולדשמיט נולד בורשה, בירת פולין (אז חלק מהאימפריה הרוסית). אביו, עורך הדין יוסף גולדשמיט, התמהמה ברישום לידתו, וכך נוצר הבלבול בדבר שנת לידתו. שפת הדיבור בבית הייתה פולנית, יידיש ורוסית. היה זה בית יהודי מתבולל.

בעת שהנריק היה בן 18 נפטר אביו, ועול פרנסת המשפחה נפל על כתפיו של הנריק. בהיותו בן 20 השתמש לראשונה בשם העט יאנוש קורצ'אק, כאשר השתתף בתחרות ספרותית. בשנת 1901 יצא לאור ספרו הראשון, "ילדי הרחוב". בשנים 1904-1898 עסק יאנוש קורצ'אק בכתיבה עיתונאית ולמד רפואה. עם סיום לימודיו נעשה רופא ילדים. בעת מלחמת רוסיה-יפן, בשנים 1906-1905 שירת כרופא צבאי. לאחר המלחמה חזר לעיסוקו כרופא ילדים בוורשה.

בשנים 1908-1907 השתלם בברלין.

כאשר חזר לוורשה עבד בבית חולים וטיפל בילדים, הדריך במחנה קיץ לילדים ממשפחות מצוקה.

בשנת 1911 החל קורצ'אק לנהל בית יתומים ליתומים יהודיים בוורשה. הוא הקים שם מעין רפובליקה של ילדים עם שלטון עצמי משלהם, הכולל בית נבחרים, בית משפט ועיתון.

בשנת 1914, עם תחילתה של מלחמת העולם הראשונה, הפך קורצ'אק שוב לרופא צבאי, ובזמנו הפנוי כתב מאמרים העוסקים בחינוך. בשנת 1918 חזר לוורשה, קודם למתן העצמאות לפולין. הוא חזר לתפקידו כמנהל בית היתומים, ולפי בקשת הממשלה הקים בית יתומים נוסף, ליתומים שאינם יהודים.

קורצ'אק כתב ספרים על ילדים ונוער וספרים לילדים ונוער, והרצה על הדרך הרצויה ביחס לילדים. הוא תרם רבות לדרכי החינוך ורבים המחנכים הלומדים ממנו גם כיום.

הרבה שנים לפני שנכתבה אמנת זכויות הילד של האו"ם, חיבר קורצ'אק אמנה המאגדת זכויות יסוד שיש לכל ילד בעולם. בין הזכויות הוא כלל את הזכות לאהבה, כבוד ותנאים אופטימלים לגדול ולהתפתח. הזכות לחיות את ההווה (ולא להיות נדחף לממש שאיפות עתידיות של אחרים), להיות נאמן לעצמך, לעשות שגיאות, להיכשל, לקבל יחס רציני, לזכות להערכה, לשאוף ולבקש ולשאול. הזכות לשמור סוד, לשקר / לרמות / או לגנוב אבל רק פעם אחת, לצפות שיכבדו את הרכוש שלך ולקבל חינוך. על פי האמנה של קורצ'אק מותר לילד להתנגד לקבל חינוך שנוגד את השקפת עולמו, למחות על חוסר צדק ולקבל משפט הוגן בבית משפט של ילדים. לכל ילד הזכות שיכבדו את הצער שלו, הזכות לתקשר עם אלוהיו והזכות למות בטרם עת.

בתחילת שנות השלושים הגיש תוכנית ברדיו הפולני, אשר זכתה לפופולריות עצומה, אך בוטלה בלחצם של חוגים אנטישמיים. ב־1934 וב־1936 ביקר בארץ ישראל, ופגש רבים מחניכיו שעלו ארצה. ביקורים אלה הגבירו את התקפות האנטישמים.

בשנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התנדב קורצ'אק, קצין בצבא הפולני, לשירות צבאי אך נדחה מחמת גילו.

בשואה

סלע זיכרון בטרבלינקה ליאנוש קורצ'אק והילדים. כאשר הגרמנים הקימו את גטו ורשה, בשנת 1940, אולץ בית היתומים לעבור לגטו, וקורצ'אק עבר לגטו יחד עם חניכיו. ב־5 (או ב־6) באוגוסט 1942 באו הגרמנים כדי לקחת את היתומים וחלק מסגל העובדים למחנה ההשמדה טרבלינקה. פולנים מידידיו הציעו לו לעבור לצד הפולני, אבל קורצ'אק דחה הצעה זו ויחד עם סטפה וילצ'ינסקה נשאר עם חניכיו ברגעיהם האחרונים. קורצ'אק, יחד עם כמה מן האחיות, הלך עם היתומים אל המוות בידי הנאצים.

לזכרו הוקמו אנדרטה סמלית בבית הקברות היהודי בוורשה, וכיכר על שמו ביד ושם, הידועה בפסל המציג את קורצ'אק וילדים סביבו.

יאנוש קורצ'אק הונצח בשירים, סרטים וספרים רבים, ביניהם המשוררת אנדה עמיר תיארה בשירה דרכו האחרונה את דרכו האחרונה של יאנוש קורצ'אק עם חניכיו היתומים אל המוות. השיר זכה לביצוע מפי הזמרת דורית פרקש, שיר אותו הפיק, הלחין ועיבד פרדי ברק.

מספריו:

ספריו נכתבו כולם בפולנית, ומרביתם תורגמו לעברית. וכן תורגמו ללשונות נוספות: יידיש ואנגלית ועוד.

    * ספרי ילדים:

o        ילדי הרחוב (1901)

o        ילד הטרקלין (1906), תירגמו אריה בוכנר, אברהם ברלס, תל אביב תשל'ג 1973.

o        מושקים, יושקים, שרוליקים (1910). הגרסה העברית לספר זה קרויה "בקייטנה", מפולנית - אריה בוכנר, צייר - מ’ אריה, תל אביב 1978.

o        לבדי עם אלוהים (1922)

o        כאשר אשוב ואהיה קטן (1925), מפולנית - אריה בוכנר, אייר מ’ אריה, תל אביב תשל'ד 1974.

o        המלך מתיא הראשון (1928)

o        המלך מתיא באי השומם, עברית - אורי אורלב, ירושלים 1979.

o        יותם הקסם (1934), תירגם מפולנית י’ ליכטנבום, רישומים - אורה איתן, עם עובד תל אביב 1978.

o        קאיטוש המכשף, תירגם מפולנית אורי אורלב, תל אביב 1987.

o        הרהורים (1935)

o        הנער העקשני (1937): על לואי פסטר

• בני האדם הם טובים (1938)
• ילדות של כבוד
• פשיטת הרגל של ג'ק הקטן

    * ספרי חינוך:

• אביב תש'ך 1960.
• זכותו של הילד לכבוד (1929)

מספריו בעברית

    * בני האדם הם טובים, סיפר ויתרגם אריה בוכנר, צייר א’ אבדי, תל אביב 1973.

    * דז’ק הקטן, תירגם י. פרישמן, ציירה תרצה, תל אביב תשל'ה 1975.

    * ? דת הילד, תירגמו מפולנית - דב סדן, צבי ארד, לוחמי הגיטאות, תשל'ח 1978.

    * כתבים פדגוגיים, תרגמו דב סדן, שמשון מלצר, תל אביב 1970.

    * מחזות, תירגם אריה בוכנר, צייר מ’ אריה, תל אביב תשי'ח 1958.

    * הנער העקשני : חיי לואי פסטר, תרגם מחדש מפולנית שמשון מלצר, תל אביב 1978.

יצחק כצנלסון

אנדרטת הזכרון ליצחק קצנלסון מוצבת בוורשה ברחוב סטבקי Stawki בין מפקדת הגסטפו לבין האנדרטה ליאנוש קורצ'אק.
יצחק קצנלסון- (1866-1944)מחנך ומשורר.
נולד בשנת 1866 העיירה קארליץ. משנות ה-30היה קשור לתנועת החלוץ לקיבוץ ההכשרה בלודז'. עם פרוץ המלחמה נדדו יצחק , חנה אשתו ושלושת ילדיהם לווארשה. ביצירותיו ובהרצאותיו השפיע על חיי היום יום בגטו והפך להיות המנהיג והמחנך שליווה את הצעירים גם בהכנות לקרב.
לאחר גרוש אשתו ושני בניו לטרבלינקה הצטרף יחד עם בנו צבי ללוחמים.
באפריל 1943 הוברח מהגטו הבוער והגיע בחסות תעודה של אזרח הונדורס למחנה ויטל בצרפת. כאן רשם את "פינקס ויטאל", רשימות העדות על רצח העם היהודי, הזעקה והקינה שהגיעה לשיאה בשיר של "העם היהודי שנהרג", ובדברי הצוואה להמשך הקיום היהודי.
בסוף אפריל 1944 נשלח יחד עם בנו לאושוויץ, שם נרצחו.
חלק מיצירותיו הוסתרו בויטל והועברו לאחר המלחמה לארכיון בית לוחמי הגטאות הקרוי על שמו.

שירים שכתב

חמש שנים על מיכאל

(מילים: יצחק קצנלסון)

חמש שנים על מיכאל

עברו בריקודים

בטל ישב מעבודה

חופשי מלימודים

שלושה היו לו חברים

נבחן שבמלונה

חתול שחור רבי לקיק

ובשובך יונה.

חמש שנים ובשישית

אל חבריו קרא

שלום נבחן שלום לקיק

שלום יונה צחורה.

אל בית הספר אלכה לי

אלמד יום יום עכשיו
חכו עד כלות הלימודים

שוב נשתעשע יחדיו.

רוח עצוב

(מילים: יצחק קצנלסון)

רוח עצוב, רוח עגום

שא נא את אנחתי

דרך שדות, דרך יערות

אלי אהובתי.

הרחק, הרחק יש עיירה

יפה היא העירה

שם בית עצים עומד לבן

שם ילדתי גרה.

כי תקרב אל החלון

תלחש לה אנחתי

את געגועי בה יצקתי

את יגון ליבתי.

בית החולים

בניין זה ברחוב סטבקי Stawki 8/6 בוורשה שימש בי"ס מקצועי יהודי לפני המלחמה ומאוחר יותר הועברו לכאן כמה מחלקות של בית החולים היהודי. מיולי 1942 שימש הבית בנוסף לרחבת האומשלגפלאץ כמקום ריכוז לרבבות היהודים כאן הם הוחזקו זמנית עד לשילוחם לטרבלינקה.

מפקדת הגסטפו

הבניין בוורשה ברחוב סטבקי 5/7 Stawki ששימש עד לאחרונה כמעבדות אוניברסיטת וורשה איכסן בימי המלחמה את מפקדת וחיילי הגסטפו. מחלונותיו הם פיקחו על האומשלאגפלאץ היא כיכר השילוחים. מחלונות בניין זה השולט על רחבת השילוחים, הרחבה ממנה נשלחו למותם עשרות אלפי יהודים פיקחו הנאצים על עלייתם המסודרת לקרונות הרכבת שממול שהוליכה לכוון אחד שאין ממנו חזרה לטרבלינקה.
בחזית הבניין שלט זכרון קטן המספר את סיפור המבנה.
בתצלום האוויר המצורף שצולם ב 1945 לאחר המלחמה נראים מפקדת הגסטפו, בית החולים, אזור השילוחים ורחוב מילה היטב. כל הסביבה הרוסה למעט מתקני הגסטפו.

האומשלאגפלאץ - כיכר השילוחים

אוּמְשְלַגְפְּלָץ בגרמנית: Umschlagplatz, "כיכר המסירה" הוא כינויה של כיכר בגבולו הצפוני של גטו ורשה, אשר קישרה בין הגטו ובין החלק הפולני של העיר עד לסוף מלחמת העולם השניה.

עם תחילת העברת יהודי הגטו אל מחנה ההשמדה טרבלינקה על גבולה המזרחי של פולין ב-22 ביולי 1942, החליטו הנאצים להשתמש בכיכר כמקום בו ירוכזו היהודים לפני העמסתם, 100 עד 120 איש לקרון, על רכבות המשא שיובילו אותם אל מחנה ההשמדה. כ-7,000 יהודים הועברו בכל יום, עד לתום ההעברה שבעה שבועות לאחר מכן, ב-12 בספטמבר 1942. בסך הכול הועברו כ-265 אלף יהודים.
בין הנשלחים מאותה תחנה היו גם יאנוש קורצ'אק בראש תלמידיו מבית היתומים בגטו.

בשנת 1988 הוקמה במקום אנדרטה המדמה קרון מטען פתוח. על האנדרטה רשומים כמה מאות מתושבי גטו וורשה. המקום משמש היום כאתר הנצחה.

כיכר השילוחים בוורשה, היא ה"אומשלאגפלאץ", הופכת לסמל לשילוחים כולם.

אמנם נמצאו יהודים רבים, שארזו את צרורם הדל והתייצבו בעצמם, עם ילדיהם ועם הוריהם הקשישים, במקום האיסוף. הכל הובלו ל"אומשלאגפלאץ". היה זה בית-קומותיים גדול, שלפני המלחמה שימש כבית-ספר מקצועי. סביבו - חצר מרווחת, מוקפת חומת-גדר. ל"אומשלאג" סללו הגרמנים מסילות ברזל אחדות. לשם היו מגיעות רכבות הגירוש.
כשהובאו היהודים למקום, חיכתה להם כבר לפעמים רכבת-הגירוש, והם הוטענו והוסעו מיד. אך בגבור המצודים, הייתה כיכר ההטענה מלאה עד אפס מקום, והיהודים היו מחכים שם לעתים ימים ולילות לתורם. יש אשר מוסדות העזרה העצמית הצליחו להציל יהודים בודדים ולהחזירם מכיכר ה"אומשלאג" אל הגטו. היו מקרים, שאותם יהודים נתפסו, שוחררו, ונתפסו שנית. השוטרים הממונים על ההטענה, פיתחו שם סהר-נפשות חסר מצפון, והיו משחררים יהודים בעלי אמצעים תמורת סכומי כסף גדולים או זהב. אכן הניוון המוסרי של בני אדם אלה נתן אותותיו בכל. מאידך גיסא פיתחו מוסדות העזרה העצמית היהודית פעולת הצלה והגישו עזרה ככל שהשיגה ידם.

תחילה ניהל את אקצית-הגירוש מפקד המשטרה היהודית, הפולקובניק שארינסקי, הוא נפצע ב-25 באוגוסט בידי נוקמים יהודים מן הארגון היהודי הלוחם. במקומו בא סגנו יעקב לייקין, עורך-דין לפי מקצועו. וגם זה נורה בידי הלוחמים היהודים. המפקד על כיכר ה"אומשלאג" והאחראי להטענת היהודים לרכבות-המוות, היה הקצין שמרלינג. ההתנקשות בחיי שמרלינג לא הצליחה. הוא רק נפצע קל בידו.