אלבום המסע לפולין 2008 היום השישי

יום זה הוקדש לסיורים בקראקוב ובסביבתה

  • ביקור בשוק השבת של קראקוב מזכיר את שוק רמלה לוד רוכלים מציגים את מרכולתם אנחנו עושים סיבוב קצר בשוק  שפעיל בצורה כזו רק בימי ראשון בימים אחרים זהו שוק ירקות, פירות אוכל בשר ועוד
  • גטו קראקוב הסבר על הגטו נשארה ממנו פיסת חומה.
  • חומת פודגוז'ה -  אנדרטת הכיסאות בפודגוז'ה – קראקוב במוקם בו היה כיכר השילוחים מול בית המרקחת.
  • בית מרקחת יוזיפינסקה 13 אנו נכנסים למקום שהפך מוזיאון אסור לצלם מוזיאון בבית המרקחת חסיד אומות העולם
  • נסיעה לפלשוב בדרך רואים את בית החרושת של אוסקר שינדלר
  • אנדרטה בפלשוב
  • קדיש ונרות
  • נסיעה לטראנוב גם כאן הובלו יהודים ליער ונרצחו שם.מבית הכנסת בטרנוב נותרה רק הבימה
  • קברי אחים של יהודים ולא יהודים מוקפים בגדרות ליהודים גדרות בצבע אחד לגויים גדרות בצבע אחר
  • ביקור בשרידי הקהילה היהודית בטראנוב בית הכנסת שנשארה ממנו רק הכיפה שאריות המקווה, רחוב היהודים, כיכר העיר העתיקה
  • חוזרים לקראקוב
  • ערב במסעדת "נובה" בירות, מיץ אשכוליות חמין וסלט יווני

 

 

 

מידע על קראקוב  

ברבע הראשון של המאה ה - 19 החלה הכלכלה לשגשג ושינויים גדולים חלו בעיר. החומות מימי הביניים של קז'ימיז' נהרסו, והעיר חוברה לקרקוב. החומות הפנימיות של העיר היהודית נהרסו אף הן, והיהודים הורשו לגור בכל שטחי קז'ימיז' ללא הגבלה. הורחבו דרכים ורחובות כמו שירוקה, מיודובה, פודגוז'ה ופאוליאנסקה, וכיכר העיר הענקית Wolinica צומצמה לממדיה הנוכחיים. בעקבות פיתוח התשתיות החל גל בנייה, שחידש את פני העיר והרובע היהודי בסגנון ניאו - קלאסי.
קרקוב רבתי הפכה לעיר פטורה ממכס משום ששימשה צומת מסחר לשלוש הקיסרויות - אוסטריה, רוסיה ופרוסיה. המקצוע המבוקש ביותר היה מעתה החלפן, שהתמצא בשערי המטבע. היהודים חזרו להיות הכוח הכלכלי המניע בזכות התמחותם בשערי המטבע, ושלטו בתחומי מסחר ומלאכה ייחודיים כמו טקסטיל, אבץ, הנעלה ומסחר בספרים.
כשפולין איבדה את עצמאותה וחולקה בין שלוש הקיסרויות הפכה קרקוב פוליטי - פטריוטי פולני, והיהודים השתלבו בהתעוררות הלאומית. אחד החלוצים בתחום היה הרב דב בער מייזלס, שהיהמעורב גם בפעילות מהפכנית.
במחצית הראשונה של המאה ה - 19 ניכרה השפעתה של התנועה החסידית בעיר, והוקם ה "שטיבל" הראשון. עליית הזרם החסידי התחוללה במקביל לעליית תנועת ההשכלה. המשכילים, שחיו כבודדים בקרקוב, חזרו לקז'ימיז' והתערו בחיי הקהילה. ואולם, ההתנגשות היתה בלתי נמנעת.
ב - 1862 הוקם בית הכנסת "טמפל", שסימל את חשיבותם של המשכילים בקהילה המתחדשת. עם איחודה של הקיסרות האוסטרית עם הונגריה ב - 1866 נקבע מעמדם החדש של הנתינים היהודים כאזרחים שווי זכויות. החל עידן האמנציפציה לא מעט בהשפעת תנועתה השכלה. הותר ליהודים להתגורר בקרקוב רבתי, ללא סייגים ומגבלות, ולעסוק בכל משלח יד עצמאי ככל תושב אחר.

הקיסרות האוסטרו - הונגרית העניקה למחוז גליציה מעמד משפטי אוטונומי. ההשקעות שזרמו לעיר התבטאו בעיקר בבנייה ציבורית: ערוץ הוויסלה הישן יובש 1873 ונהפך לרחוב דיטלה. Dietla הוקמה מערכת תאורה ציבורית בגז, נבנתה תחנת רכבת, נבנה גשר פודגוז'ה ועליו מסילת רכבת, הונחו קווי חשמל, קווי מרכבות "אומניבוס" ומסילות לחשמלית, שהחלה לנוע ב - 1905 .

גם בקהילה היהודית בקז'ימיז' חלו תמורות דמוגרפיות וציבוריות. באמצע המאה ה - 19 הגיע מספרם של היהודים לכ - 13,500 איש בששים השנים הבאות הוכפלה האוכלוסייה לכדי 32 אלף איש כתוצאה מסיפוח רשויות
במטרופולין . הוקם בית חולים חדיש ברחוב סקווינסקה Skawinska שצויד במיטב המכשור הרפואי 1854- 1866 ונפתחה ספרייה יהודית, "עזרא " 1899 .
הרוב המוחלט של יהודי קרקוב השתייך לזרם החסידי, דיבר יידיש וחי בצניעות ודלות. המשכילים, שהחלו לצאת מקז'ימיז' בעקבות ההתערות הכלכלית והחברתית, דיברו פולנית וגרמנית אך שמרו על זיקה לרובע שבו גרו משפחותיהם.
בעקבות ההשכלה, המעורבות הפוליטית והאמנציפציה החל להתפתח הרעיון הציוני. הציונים עשו נפשות לתחיית האומה, פתה העברית ותרבותה, קרקוב הפכה לאחד המרכזים הבולטים של הציונות בגליציה.

קרקוב בין שתי מלחמות עולם
עם הקמת פולין העצמאית בתום מלחמת העולם הראשונה, הנהגת המרשל יוזף פילדסודסקי, התחזק בעיר כוחה של התנועה הציונית על פלגיה השונים. תרמו לכך מספר גורמים, כמו הצהרת בלפור מנובמבר, 1917 ההכרה הרשמית בארץ ישראל כשטח מנדטורי בריטי בפיקוח חבר הלאומים, ופרעות אנטישמיות בעיירות רבות בפולין, ובהן גם קרקוב.
כמה גורמים בתוך הקהילה היהודית בקרקוב תרמו אף הם להתעוררות הציונית: אישיותו המיוחדת של ד "ר יהושע טהון, ציר בפרלמנט הפולני, מנהיג בעל שאר רוח, הוגה דעות, דרשן בבית הכנסת ה"טמפל" ומדינאי פרגמטי, שמשך אחריו המוני יהודים, הופעתו ב - 1918 של העיתון היומי היהודי הראשון בשפה הפולנית, "נובידז'יניק" Nowy Dziennik בעריכתו של ד"ר וילהלם ברקהלמר ובהשתתפות כמה מראשי הציונים בעיר, והקמתה בקרקוב של מועצה לאומית יהודית לגליציה המערבית, ביוזמת ההסתדרות הציונית ובהנהגת ד"ר טהון.


המרכז הציוני בקרקוב התמקד בשלושה תחומי פעילות. הראשון היה פעילות ציונית מקומית ואזורית בקרקוב, בגליציה המערבית ובשלזיה.
השני היה ניסיון להשפיע על המדיניות היהודית הארצית, והשלישי היה גיבוש עמדות בתנועה הציונית העולמית ויישומן בפולין. בפלג הימני של התנועה הציונית נמצאה מפלגת "המזרחי" שהתמקדה בפעילות חינוכית והקימה את בית הספר היסודי "חדר עברי", את "גימנסיה מזרחי ", הלא היא בית הספר תחכמוני , ואת תנועת הנוער השומר הדתי.
הפלג המרכזי של התנועה הציונית יזם והפעיל מוסדות חינוך שונים, כמו בית ספר יסודי עברי וגימנסיה עברית על שם ד "ר חיים הילפשטיין, הקמתה וטיפוחה של אגודת הנוער הציוני "עקיבא" , סיוע לתנועת "מכבי" על ענפי הספורט שלה, ותמיכה בארגון הסטודנטים הציוני "השחר" שבאוניברסיטה הייגלונית, שהכשיר אחדים מבוגריו לתפקידי מנהיגות בתנועה הציונית.


ב - 1930 הוקם על ידי הוועד המנהל של בית הספר העממי והתיכון של הגימנסיה בית ספר מקצועי לבנים, ששכן בבניין בן קומה אחת בחצר הגימנסיה. לבית הספר המקצועי התקבלו בוגרי בתי ספר יסודיים ובוגרי שנה א' של הגימנסיה. התלמידים למדו לימודים מעשיים ועיוניים: בתחום המעשי סגרות, מכניקה, פנקסנות, ציור, שרטוט, ידיעת חומרים ומכונאות, ובתחום העיוני יהדות, פולנית, ידיעת הארץ ומתמטיקה.
"אגודת ישראל", ביוזמתה של שרה שנירר [7] הקימה באותן השנים את בית הספר "בית יעקב" ברחוב אוגוסטיאנסקה 30 ואת הסמינר למורות "בית יעקב " ברחוב סטניסלבה 10 . מוסדות "בית יעקב" לבנות נתנו מענה לצורך בחברה החרדית של שילוב לימודי יהדות בלימודים מעשיים וכלליים ושל מתן השכלה גם לבנות. הנהלת הקהילה היהודית בקרקוב דאגה לשירותי דת, שירותי רווחה, תמיכה במוסדות החינוך הדתי והפעלת בית החולים
היהודי בעיר.
בשנות ה - 20 וה - 30 גדלה אוכלוסיית קרקוב מ - 184 אלף איש ל - 246 אלף איש, ואוכלוסיית היהודים גדלה מ - 45 אלף 25% ל - 70 אלף 29% קרקוב היתה מרכז יהודי תרבותי, חינוכי, חברתי ופוליטי, והעיר הרביעית בגודלה בפולין מבחינת מספר היהודים בה אחרי ורשה, לודז ' ולבוב.

היהודים בבחירות העירוניות
ב - 1927 נחקק חוק המעביר את הפיקוח על מערכת הכספים של הקהילה היהודית להנהלת עיריית קרקוב ומנגנוניה, ומעתה פעילות הקהילה היהודית היתה תלויה בהרכב המועצה העירונית של קרקוב.
בין שתי מלחמות העולם התקיימו שתי מערכות בחירות עירוניות. במערכת הבחירות הראשונה, שהתקיימה ב - ,1933 זכה הגוש היהודי, כגוש בלתי מפלגתי לשיתוף כלכלי, ב - 20% 13 מושבים מתוך 64 ובין היתר היו חברות בו מפלגות כמו הציונים הכלליים, המזרחי ואגודת ישראל.
מערכת הבחירות השנייה התקיימה בדצמבר 1938 ואז נחלש מעט כוחו של הגוש היהודי, ל- 12מושבים 18.5% מתוך 65 . הנבחרים היהודים למועצת העיר היו ראש הקהילה היהודית ד"ר רפאל לנדאו , מהציונים הכלליים סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ', מקס לאוטרבך, ד"ראיגנצי שוורצבר ד"ר יהודה צימרמן וד"ר קלמן שטיין , מהמזרחי ד"ר אליהמרכוס ונ .רוזנבלום. מהחרדים הקיצונים צבי אייזנשטאט, מאגודת ישראל פייבל סטמפל ושני חברים נוספים.
מועצת העירייה בהרכב זה פעלה זמן קצר בלבד, כתשעה חודשים, עד פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 וכיבוש קרקוב על ידי הגרמנים.


מצבם הכלכלי של יהודי קרקוב
בין 1918 ל - 1930 התפתחה הכלכלה היהודית בקרקוב, וחלק מבתי המלאכה הקטנים התרחבו והפכו למפעלי תעשייה קטנים ובינוניים. התפתחות זו נבלמה על ידי המשבר הכלכלי העולמי בשנים 1929 - 1930 ונפילת הבורסה האמריקאית. כן הונחתו גזירות על ארגוני מסחר יהודיים, שהתבטאו במסים כבדים ובהגבלות שונות .עקב התחרות הורידו בעלי המלאכה מחירים והדבר גרם לפשיטות רגל רבות. גזירת ה"נומרוס קלאוזוס" באוניברסיטה עוררה נהירה של הנוער היהודי לבית הספר הגבוה למסחר, וכך נוסד בית הספר למסחר שליד הגימנסיה העברית בקרקוב . בעיר פעלו ארגונים כלכליים ומקצועיים, ובהם ארגון בעלי מלאכה, ארגון הסוחרים ובנקים ציבוריים. לצד הארגונים הכלכליים פעלו מוסדות פילנתרופיים לרווחה ולעזרה הדדית.
בגלריה של המוזיאון הלאומי נרודובה Narodowe הנמצאת בקומה השנייה של בניין שוק הבדים סוקניצה בכיכר העיר העתיקה 1 - Rynek 3 Glowny בקרקוב, קבוע בקיר לוח שיש לבן. על הלוח כתובים באותיות זהב שמותיהם של האישים שבלטו בתרומתם לקרקוב בין שתי מלחמות העולם, וביניהם אפשר למצוא שיעור נכבד של יהודים. היהודים תרמו רבות לחיים בקרקוב בתחומים שונים, כמו תיאטרון, מוסיקה, ספרות, תרבות, חברה וכלכלה .



איך מגיעים

אם הגענו ברכב פרטי כדאי להחנות את הרכב בשלב א ברובע קזימייז ברחבת שירוקה ולהתחיל בסיור באתרים שבאזור. הסיור יימשך כשעתיים ואחר כך נמשיך ונחנה את הרכב במרכז העיר מצפון לקזימייז.
אם זמנך בידך והגעת מוקדם נספיק לבקר גם במחנה פלשוב לפני שנחזור לסיור ערב בקזימייז.

אם הגענו ברכבת כדאי לעלות על מונית ולהגיע לרובע קזימייז לכיכר שירוקה סביבה מתרכזים כמה מהאתרים המעניינים ביותר בקרקוב.

מתוך אב היתומים - נורית אשכנזי. http://ffather.blogspot.com/


לעיר קרקוב או קראקא מקום מיוחד בתולדות עם ישראל באירופה.לעיר עבר היסטורי מרשים לא רק כבירת פולין במשך מאות בשנים - אלא גם כמקום ריכוז של גאוני הלכה ולימוד תורני. בין השמות הבולטים: הרמ"א וממשיכיהם - ר' נתן נטע שפירא ("המגלה עמוקות"), ר' יואל סירקיס ("בית חדש"), ר' גרשון שאול יום - טוב ליפמן ("תוספות יום -טוב") ואחרים. בקז'ימיז' הוקם בית הדפוס העברי הראשון בפולין ודפוסי קראקא נודעו בכל רחבי העולם היהודי.
ראשית היישוב היהודי בקרקוב היה בתקופת המלך קז'ימיז' הגדול, אשר ייסד ב - 1335 עיר חדשה סמוך לקרקוב, וקרא לה על שמו - קז'ימיז'. לעיר הגיעו יהודים, פליטי רדיפות ממדינות אחרות, בעלי נסיון בעסקי כספים, במסחר ובתעשייה, אשר הוזמנו על ידי מלכי פולין להקים את היסוד העירוני הדרוש לפיתוח הארץ. גם בקז'ימיז' במשך מאות בשנים סבלו היהודים משנאה ומפרעות מבית, ומפלישות של כובשים זרים (ביניהם השבדים) מחוץ. אולם הם החזיקו מעמד עד לצירוף העיר לממלכה האוסטרית, בשלהי המאה ה - 18 .


קז'ימיז' במאה ה - 19
השלטון האוסטרי הביא לתנופת בנייה ושיקום. נפרצו רחובות, נסללו מדרכות והעיר היהודית בקז'ימיז' התרחבה. על הוויסלה נמתח גשר קבוע, הוטל איסור על בניית בתי עץ, בתי הקברות סולקו מחצרות הכנסיות, נסגר בית הקברות שליד בית הכנסת של הרמ"א והוקצה שטח חדש לבית עלמין בסוף רחוב מיודובה. כן בוטלו הגבלות המסחר על יהודים בקרקוב, ותוך זמן קצר נפתחו בעיר כ - 300 בתי עסק חדשים. ב - 1804 נמנו בקז'ימיז' 4,300 יהודים בימי מלחמות נפוליאון סבלה העיר נזקים מידי הצבא הרוסי, והיציבות שבה אליה רק לאחר קונגרס וינה, בו נקבע שקרקוב תהפוך לרפובליקת חסות אוסטרית. בתקופת הרפובליקה - 1815 - 1846 - נפתחו בפני היהודים אפיקי השתלבות באוכלוסייה הפולנית. בית ספר יהודי כללי נפתח בבניין עיריית קז'ימיז' המודרניות וההשכלה קרצו לנוער, והחל מ - 1812 יכלו היהודים להתגורר בכל מקום בקרקוב - בתנאי שיהיו "מתוקנים" בלבושם ובחינוכם. עם זאת, ב - 1840 היו רק 200 יהודים "מתוקנים", שכן היה זה עדיין חטא גדול לנטוש את המסורת.

 

רחוב שירוקה Szeroka street

הקהילה היהודית התפתחה בקז'ימיז' סביב כיכר רחבה – שירוקה, ומסביבה התפתחה התיישבות יהודית של יהודים שגורשו מצ'כיה בסוף המאה ה 14, נפגעי פוגרומים ומגורשים מקרקוב במאה ה 15. במקום כבר עמד ביה"כ ה'אלטה שול' ובית קברות קטן והבניה התפתחה מן הכיכר והחוצה.
הקהילה היהודית התרחבה, ופרנסיה ערכו הסכם עם העירייה להרחבת שטח העיר היהודית ותיחומה בחומת אבן ולרובע זה תוכננו שלושה שערים:
השער הראשי בסמוך לבית מס' 36 ברח' J?zefa דהיום. שער שני בסמוך לחומת ביה"כ העתיק ה'אלטה שול' ושער שלישי בקיר בית הקברות, הפונה לרח' Jakuba.

עם חלוף הזמן, נערך הסכם הרחבה נוסף עם העירייה ובראשית המאה ה 17, הורחבו גבולות הרובע היהודי עד לרחובות קרקובסקה Krakowska ושירוקה ,Szeroka והרובע תוחם בחומות אבן שהקיפו את הרחובות (של ימינו) בצפון מזרח מיודובה Miodova , סטרובישלנה Starowi?lna ודאיבור Dajw?r במערב, רחובות סיאווה Cia?a ובוז'גו Bo?ego ובדרום, רחובות וואווז'ינצה הקדוש Sw.Wawrzynca ויוזפה J?sefa.
גלי המהגרים מבוהמייה, מורבייה, איטליה, ספרד ופורטוגל, יצרו פסיפס יהודי מיוחד ובתחילה התפצלה הקהילה לנסחיה השונים, אולם בהמשך אימץ המיעוט האשכנזי שסמכותו הרוחנית האשכנזית במאה ה-16 טרם עוצבה, את הנוסח של הרוב הספרדי העשיר והדומיננטי. הרמ"א האשכנזי לדוגמא, התקין 'מפה' לשולחן ערוך הספרדי.
במחצית השניה של המאה ה 16, מנתה הקהילה היהודית כ-2000 נפש וכעבור מאה שנה, הוכפל מספרה עד ל 5000 נפש. עיסוקם של היהודים במסחר, הביא לשליטתם על כלכלת העיר. החיים הציבוריים התנהלו ע"י פרנסי ה'קהל', הסמכות הרוחנית הייתה בידי הרב שמונה מעת לעת, והחינוך התמקד בחדרי התורה ובישיבות. מדי פעם פרצה אנטישמיות כלכלית בהשפעת סוחרי קרקוב, שלא השלימו עם המסחר היהודי בעיר שעסק בעיקר במוצרי מזון, הלבשה, הנעלה, מאור, יין, נייר ומתכות קלות מתוצרת מקומית או מיבוא. המריבות בין היהודים לנוצרים, התמקדו ברמת מחירי הסחורות. הסוחרים היהודים לא היו כפופים לחוקי הגילדות הנוצריות, ולכן הורידו מחירים וסחורותיהם היו מבוקשות יותר. הם קיימו קשרי מסחר וכלכלה ערניים עם פראג, שלזייה, לייפציג, פרנקפורט, גדנסק, בודפשט ווינה, שלטו בחוקי המסחר והמכס המסובכים, והתמחו בשערי המטבע השונים שהיו נהוגים במערב אירופה ובנסיכויות השונות.

Old cemetery בית העלמין הישן

בחלקה העליון של כיכר שירוקה, היה בית העלמין היהודי הראשון בקז'ימיז' אשר נוסד עם הגעת היהודים בסוף המאה ה 14 ופעל עד מחצית המאה ה 16 והתפרצות המגיפה השחורה. ישנה אגדה ידועה מאגדות קרקוב המספרת כיצד פתחה האדמה במקום זה את פיה ובלעה חוגגי חתונה ביום ו' לאחר כניסת השבת. זו קרקע חרסיתית וכנראה שבעומק האדמה ישנם בולענים הגורמים לפעולת הקרקע ולמקור האגדה. שטח בית העלמין מגודר ולאחר השואה, הוקמה בחזיתו אנדרטה לזכר קהילת יהודי קרקוב אשר נספתה בשואה.

מקווה Mikve Bath house

שירוקה 6 Szeroka
בכל קהילה יהודית ישנו מקווה טוהרה וכך גם בקז'ימיז'. המקווה נבנה בשנת 1567 ושופץ ועוצב מחדש במאה ה – 19. בתקופת השלטון הנאצי, המקווה רכוש הקהילה היהודית הוחרם כמו רכוש אחר.
במרתף הבניין ישנם שרידים של המקווה.
לאחר המלחמה עם התחדשות קהילה יהודית בקרקוב, דרשו נציגיה כי המקווה יוחזר לבעלותה ומשלא נענתה פנתה לערכאות. אולם בית המשפט בקרקוב לא התרשם והרכוש לא הוחזר. רק משנציגי הקהילה הוכיחו בבית המשפט שהבניין נקרא מקווה לאורך הדורות, ושמו מבטא את השימוש שנעשה בו כמקום טבילה על פי ההלכה היהודית, השתכנע בית המשפט והנכס הוחזר לקהילה היהודית.
כיום שוכן בבניין בית קפה ומסעדה Klezmer Hois.

Remu Synagogue בית הכנסת הרמ"א

בשנת שי"ג 1553 בנה ר' ישראל, אבי הרמ"א, בית כנסת לזכר אשתו שנפטרה. תחילה היה בית הכנסת בנוי מעץ ובדליקה שנפלה בעיר ואכלה חלק מן הרובע היהודי נשרף גם בית הכנסת הזה. אז הקים ר' ישראל במקומו 1557 בית כנסת חדש מאבן והוא שימש גם אכסניה לישיבת בנו. בית כנסת זה ידוע בשם "בית כנסת של הרמ"א". ברובע היהודי היה קיים עד אז בניין של בית כנסת שנבנה כמאתיים שנה לפניו ולכן נקרא בית כנסת של הרמ"א בכל המסמכים ותעודות הקהילה בכינוי "החדש" כדי להבדיל בין הישן.

ביכנ'ס ובית עלמין של הרמ'א:
פתוח: א-ו 9-16

סגור לתיירים בשבתות ובמועדים.

עלות: 5 זלוטי.

בית קברות הרמ"אRemuh old cemetery

שירוקה 40 Szeroka
בשנים 1551-52, פרצה בקז'ימיז' מגיפה שהפילה חללים רבים וביניהם כמה ממשפחתו של הרמ'א. בית העלמין העתיק שבתוך כיכר שירוקה התמלא ולא נותרו בו יותר מקומות קבורה ובעקבות כך, הוקם בית עלמין בצמוד לביה"כ של הרמ"א ושם נקברה גם משפחתו.
בית העלמין פעל עד 1800 ורבים מבין אישיה הבולטים של הקהילה היהודית בקרקוב נקברו בו וביניהם:
יצחק לנדאו רבה של קרקוב 1754-1768 עד מותו ב 1768.
מרדכי מרגליות – ראש ישיבת קרקוב למבוגרים 1591-1617 עד מותו ב 1617.
גולדה בת של ר' שלום שכנא מלובלין אשתו הראשונה של ר' משה איסרליש הרמ'א. נפטרה במגיפה 1552.
גיטל בת משה אורבך מרגנסבורג סבתו של הרמ'א, נפטרה במגיפה 1552.
מרים בלה הורוביץ אחותו של הרמ'א, נפ' 1617.
ישראל בן יוסף אביו של הרמ'א שהיה בנקאי וסוחר, נפ' 1568.
משה איסרליש הרמ'א,.1520-1572.
יצחק ZW Bogatym סוחר ובנקאי BRAT של הרמ'א ראש הקהילה היהודית, נפ' 1585.
יוסף בן גרשון גיסו של הרמ'א וראש ישיבת קרקוב, נפ' 1591.
שלום שכנא הכהן בכיר במועצת יהודי קרקוב, נפ' 1688.
יצחק יעקובוביץ' -ר' יצחק יעקלס בכיר במועצת יהודי קרקוב, סוחר ובנקאי ומי שהקים את
ביכנ'ס יצחק , נפ' 1653.
דבורה בתו של ר' נתן שפירא, נפ' 1642.
ר' נתן שפירא (1583-1633) קבליסט מחבר "מגלה עמוקות".
רוז'ה בתו של משה יעקובוביץ' אשת ר' נתן שפירא, נפ' 1642.
דרזל בתו של הרמ'א ואשתו של ר' שמחה בונם מייזלס, נפ' לפני 1560.
מלכה אמו של הרמ'א, נפטרה במגיפה 1552.
מרדכי סבא zw זינגר קבליסט וראש ישיבת קרקוב בשנת 1572, נפ' 1576.
אליעזר אשכנזי (1512-1585) בן אליהו, רב בקהיר במצרים, בפמגוסטה בקפריסין, ובפוזנן בפולין, אחר כך התיישב בקרקוב מחבר "מעשה אדוני".
משה חריף ראש ישיבת Jozef Kaca, נפ' 1553.
יצחק שפירא בן דוד רבה של קז'ימייז' וקרקוב, נפ' 1582.
יהודה לייב קלישר נשיא הקהילה היהודית בקרקוב (1727-1744), נפ' לאחר 1744.
יהודה לייב ר'ממ (רבנו מגיד מיצנה), נפ' 1639.
חיה בת רבי אשר אלט שול מפראג אשת לייב חלפניצה, נפ' 1608.
מצבה לשלושה שמתו על קידוש השם ( 1637)
יום טוב ליפמן הלר – 'תוספות יום טוב' (1579-1654) רב בווינה ובפראג, ובערים קטנות בפולין, רב ראשי בקרקוב וראש הישיבה.
חיה בתו של ר' נחמן מלבוב אשתו של הסוחר והבנקאי הקרקובאי משה יצחקוביץ', נפ' 1629.
יצחק הלוי בן מרדכי רב הקהילה היהודית בקרקוב (1776-99).
שמואל בר משולם רופאם של מלכי פולין זיגיסמונד הראשון "הזקן" (1506 – 1548) וזיגיסמונד השני אוגוסטוס (1548 – 1572), נפ' 1552.
יהושע השל רב וראש קהילת יהודי קרקוב (1654-1663).
יהושע בן יוסף (1590-1648) ראש ישיבת קרקוב מחבר "מגיני שלמה".
יואל סירקיס (1561-1640) רב קהילת קרוקב (1618-1640) כינויו הב'ח מחבר "בית חדש".

מנהג היה בקרב יהודים מקהילות רבות לעלות לקברו של הרמ'א ביום השנה למותו בל'ג בעומר. בתקופת השואה, נהרס בית העלמין ושוקם בשנים 1949-1960.
ישנן כמה אגדות ידועות הקשורות באישים הקבורים בבית העלמין וביניהן על האיש שרצה להיקבר ליד ה"מגלה עמוקות": משנפטר ונקבר הקבליסט הנודע, נתן נטע שפירא ראש ישיבת קרקוב הידוע כ"מגלה עמוקות", החליטו יהודי קרקוב כי מפאת קדושתו, לא יקבר לידו איש ולכן השטח הגדול סביב קברו, נשאר ריק. כעבור כ 100 שנה למותו, הופיע באחד הלילות בקרקוב אדם בעל מראה דל ועני והקיש על דלתו של נשיא קהילת יהודי קרקוב.
משהורשה להיכנס, פתח את תרמילו, הוציא כמה מטבעות כסף, שם אותן על השולחן ואמר: "הנה 100 זהובים תמורת חלקה ליד קברו של ה'מגלה עמוקות' ".
נשיא קהילת יהודי קרקוב שהתעורר משנתו קצת מטושטש, שפשף את עיניו בתימהון וחשב שהזר עושה ממנו צחוק.
"מדוע לכל הרוחות רוצה הקבצן הזה להיקבר ליד ה"מגלה עמוקות"?" חשב לעצמו והגיע למסקנה, שיש לו עסק עם משוגע, אבל החליט לקחת את הכסף ולהחזיר אותו לאיש המוזר, לאחר שישוחח עמו על הנושא. הוא לקח את הכסף וחזר למיטתו.
למחרת בבוקר, קרה דבר מוזר שהפריע למהלכו התקין של היום: אדם זר נפטר באמצע התפילה ונשיא הקהילה זיהה אותו, כקבצן שנתן לו את ה100 זהובים באמצע הלילה. "מה לעשות?" חשב בינו לבינו ולא הצליח להחליט אם לקבור אותו ליד ה"מגלה עמוקות", או לא.
ראשית, כיצד יגלה לחברי הקהילה שמכר את השטח היקר בבית העלמין עבור 100 זהובים בלבד? ושנית, האיש מת ואין עדים לשיחתם. הקבצן נקבר בפינת בית העלמין ומאה הזהובים ניתנו לצדקה.
באותו הלילה, הופיע הקבצן בחלומו של נשיא הקהילה ואמר לו: "קניתי את החלקה ליד קברו של ה"מגלה עמוקות" ואתה קברת אותי בקצה בית העלמין במקום אחר? אם לא תקבור אותי במקום המגיע לי, אתבע אותך בפני בית דין של מעלה ". נשיא הקהילה התעורר משנתו וחשב: "חלום זה חלום, אינני צריך לעשות מאום".
החלום חזר על עצמו בלילה הבא, ובלילה השלישי והקבצן אמר לו: "אינני מתבדח, לפניך שתי אפשרויות: או שאתה קובר אותי במקום שאליו אני שייך או שאתה מצטרף אלי לעולם האמת". נשיא הקהילה התעורר בבהלה, רץ להתייעץ עם רבה הראשי של קרקוב שהיה קבליסט ידוע וסיפר לו את הסיפור.
"אתה שגית בכך שמכרת לו את החלקה עבר 100 זהובים בלבד אולם משעשית זאת, החלקה שלו" אמר הרב לנשיא הקהילה.
"מה לעשות?" שאל "הקבצן הזה יהרוג אותי ויתבע אותי בפני בית דין של מעלה אם לא אקבור אותו ליד ה'מגלה עמוקות', אולם אם כן אקבור אותו שם כל אחד ישאל אותי: "למה אתה קובר אותו ליד ה"מגלה עמוקות" ולמה לא אותי? אני מוכן לשלם הרבה יותר עבור חלקת קבר זו".
"אם כך, יש לך פתרון אחד בלבד" אמר הרב. "כאשר יופיע הלילה הקבצן בחלומך, אמור לו שעדיין אינך מוכן להופיע בפני בית דין של מעלה אבל אתה רוצה ליישב את העניין כאן בפני בית הדין הרבני של מטה. בקש ממנו להופיע מחר בעשר בבוקר, בבית המדרש בפני בית הדין הרבני".
למחרת בבוקר, התכנס בית הדין הרבני של קרקוב. הרב הראשי לקח טלית ושם אותה על כסא שהיה מיועד לנשמתו של הקבצן וקרא לנשמה שטענה, כי רכשה את החלקה ליד קברו של ה"מגלה עמוקות", שתתייצב למשפט.
נשיא הקהילה טען במשפט, שזה אבסורד לבקש להיקבר ליד ה"מגלה עמוקות" תמורת 100 זהובים בלבד.
בית הדין הרבני של קרקוב חשב וחשב והחליט: "איננו יכולים לומר אם קדושתו של הקבצן מספיקה ע'מ להיקבר ליד ה"מגלה עמוקות" אולם דבר אחד ברור לנו: אם הוא ראוי לכבוד הזה, הוא אינו זקוק לעזרתנו בכדי לנוח שם".
למחרת בבוקר, נמצא קברו של הקבצן ריק וליד קברו של ה"מגלה עמוקות", הופיעה תלולית עפר תחוח. מאחר ואיש לא ידע את שמו של הקבצן, הקימו מצבה על קברו וכתבו:כאן קבור צדיק אלמוני.


ביכנ'ס ובית עלמין של הרמ'א:

פתוח: א-ו 9-16
סגור לתיירים בשבתות ובמועדים.
עלות: 5 זלוטי.

בית כנסת פופר Popper ( Bocian) synagogue

שירוקה 16 Szeroka
בית כנסת פרטי שהוקם בשנת 1620 בכיכר שירוקה ע'י וולף (בוציאן ) פופר יבואן בדים, מלח אשלגן, בעל מספר חנויות בעיר, בנקאי מעשירי קרקוב. פופר הגיע לקרקוב ממחוז קילצה ונשא לאישה את צירל'ה, בת למשפחה מבוססת ומכובדת בעיר, משפחת לנדאו.
בית הכנסת כונה 'הקטן' וכלל במקורו: אולם תפילה לא גבוה, עזרת נשים בקומת הקרקע וחדר נוסף.

בשנות ה 20 של המאה העשרים נפתח פתח מעזרת הנשים שבקומת הקרקע כלפי רחוב דאיוור Dajw?r מתוך כוונה לקבוע שם דלת מפוארת מזוגגת אשר במרכזה יתנוסס מגן דוד. עיצובו של בית הכנסת היה עשיר מאוד והתבטא בריהוט ובקישוט.
עם הזמן עשירי העיר שהתפללו בבית הכנסת ירדו מנכסיהם והאגודה שלקחה בעלות על בית הכנסת לא דאגה לו באופן מיוחד. מכאן הלך והידרדר, אוצרותיו יקרי הערך נמכרו, וילונותיו, דלתות ארון הקודש שהיו מיוחדות ועשירות במיוחד.
דלת ארון הקודש בבית הכנסת עשויה עץ אלון ועליה גילופי אריה, נשר, צבי ונמר בסצנה מתוך הפסוק ממסכת אבות ( ה' , כ"ג ) " הוי עז מנמר, קל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי ..... " הדלת נמצאת היום במוזיאון וולפסון שבהיכל שלמה בירושלים.
בתקופת השלטון הנאצי, הושמדה ופוזרה כל תכולתו ובית הכנסת חדל לשמש לייעודו.
בעזרת הנשים התגוררו במשך כמה שנים יהודים שהגיעו בתום המלחמה מברית המועצות ורק בשנת 1965 20 שנה לאחר המלחמה, שוקם המבנה בהסכמת הקהילה היהודית וכיום משמש כמרכז תרבות לנוער.
על וולף פופר:
ביתו של פופר היה בחלקה הצפוני של רחבת שירוקה.
הצלחתם של היהודים כמו פופר במסחר, גרמה לשכניהם להעליל עליהם עלילות דם ולהאשימם בחוסר יושר במסחר. באותה עת היו בפולין שלושה לאומים: פולנים, גרמנים ויהודים והתחרות ביניהם במסחר, הייתה גם תחרות כללית. "ועד ארבע ארצות" הזהיר אז את פופר ואמר לו שהגיעו אליו שמועות על זיופים במסחר, חוסר הגינות ויושר מצדו וזה התבטא במכתב הפלסתר שכתב פרופסור סבסטיאן מישינסקי בספרו "האספקלריה של מלכות פולין" אשר יצא בקרקוב בשנת 1618:
"... הסיבה לדלדולה של קרקוב אינה נעוצה אלא היהודים, שפגעו בזכות האיחסון הישנה שהייתה לעיר הבירה, עקפו אותה ושלחו סחורות שונות למקומות אחרים וע"י כך מעלים מאד את מחירם... ואין לך כמעט סחורה, למן היקרה ועד הזולה, שהיהודים אינם עושים בה מסחר בעיר זו...
בקראקא נמצא בין השאר היהודי בוצ'יאן Bocian, זה שבבעלותו שבע חנויות וזאת בנוסף לשאר העסקים ובנוסף למה שהוא משיט לגדנסק, ובנוסף לסוכנים משלו שהוא מחזיק כמעט בכל פולין. הוא סוחר בשיעור שלוש מאות או ארבע מאות אלף זהובים, שכן אין לך סחורה שאינו סוחר בה..."

בשנת 1621, שנה לאחר שבנה את בית הכנסת נפטרה אשתו צירל'ה וכעבור ארבע שנים בשנת 1625, נפטר גם הוא. יום לפני מותו, ערך וולף פופר צוואה בנוכחות סגן ראש העיר קז'מיז', וחבר מועצת העיר ובצוואתו מנה את רכושו שכלל בתים, מגרשים, אריגי בד, מלח אשלגן, שקי כסף ותיבה מלאה כסף וזהב. לאחר מותו טענו רבים כי הם נושיו והוא חייב להם כספים וביניהם גם המלך.

בית הכנסת 'על הגבעה' 'On the hill' synagogue

שירוקה 22 Szeroka
בית המדרש נוסד במאה ה – 17 ע'י משה יעקובוביץ' יקלעס עבור חתנו הקבליסט הנודע ר' נתן נטע שפירא מחבר של 'מגלה עמוקות', ושימש כמקום לימוד ותפילה. עם התפתחות החסידות במאה ה – 18, הגיעו לעיתים חסידים להתפלל בו וגורשו, כי רוח החסידות הייתה זרה למקום לאורך כל שנות קיומו.
עם השנים השתנה המקום ושמו הוחלף ל'על הגבעה' – 'אויפן בערגל' ביידיש, משום מיקומו בקומה השנייה של הבניין. לכאן הגיעו מתפללים מכל שכבות האוכלוסייה: בעלי מלאכה וחנוונים, סוחרים עשירים, למדנים, בעלי מקצועות חופשיים וחוגי האינטליגנציה, ציונים ורחוקים מהציונות. מזוקנים ומגולחי פנים.
באולם התפילה השתלשלו מן התקרה מנורות נחושת גדולות ומשחירות ולאורך קירות האולם היו מדפי ספרים ועליהם מונחים אלפי ספרים.
שולחנות ארוכים עמדו לאורך האולם בקו הממשיך את ארון הקודש. נכבדי קהילת המתפללים ישבו בסמוך לכותל המזרח.
בשולחן שמשמאל לארון הקודש, ישבו יהודים מזוקנים, לבושי קפוטות וחבושי שטריימלים ובשולחן שעמד לימין ארון הקודש, ישבו מגולחי הפנים, לובשי חליפות שחורות וחובשי מגבעות צלינדרים או מגבעות אבטיח.
באירועים גדולים כאשר היה צפוף בבית הכנסת, המבוגרים ישבו ליד השולחנות והצעירים עמדו לידם.
בתקופה שבין שתי מלחמות עולם, היו ציונים מבין המתפללים שנסעו לארץ ישראל לרכוש קרקעות ומשחזרו, נשארו בשבת לשבת לאחר התפילה וספרו מנפלאותיה של ארץ ישראל ומההתרחשויות בה. בית המדרש לא שרד והיום עומד שם בנק.

בית הכנסת הישן "אלטה שול" Old synagogue 

שירוקה 24 Szeroka
בית הכנסת ה'אלטה שול' – הישן הוקם במחצית השנייה של המאה ה – 14, ע'י פליטים יהודים ששרדו את הפוגרום בפראג וברחו לקרקוב. הם רצו לבנות בית כנסת בדמות בית הכנסת שלהם בפראג ה'אלט נוי שול' וכך עשו. המקום שימש גם כמבצר ליהודים בעתות מצוקה ופרעות.
בית הכנסת 'הישן' הוא העתיק ביותר מבין בתי הכנסת בפולין ושימש כבית הכנסת הראשי של קהילת יהודי קרקוב. הרב הראשי של קרקוב התפלל ב'אלטשול', ברוב חגי ישראל.במאה ה 16, עבר בית הכנסת שיפוץ וחידוש בסגנון רנסאנס בעיצובו של האדריכל האיטלקי מתיאו גוצ'י Mateusz Gucci.
קהילת המתפללים באה מכל שכבות האוכלוסייה.
בהיסטוריה רבת הדורות של ה'אלטשול' , נוצרו מנהגים רבים חריגים שלא נמצאו במקומות אחרים. למשל, לפני תפילת ערבית התנצלו שמשי בית הכנסת בפני הנשמות שנשארו בתוכו לאחר שעות בין הערביים על שהם מפריעים את מנוחתן.
כמה אגדות קשורות לבית הכנסת הישן ואחת מהן מספרת כי המלך קז'ימייז' הגדול, הציע ששתיים מחרבותיו שהיו מקושטות בראשי נשר, יותכו לפמוטים ויוצבו ב'אלטשול'.
היהודים קבלו את המתנה, העריכו אותה מאוד והציגו את הפמוטים בבית הכנסת למרות הציווי התנכ'י "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".
חג שמחת תורה נחגג בדרך מיוחדת ב'אלטשול'. ביום זה, נערכה תהלוכת מתפללים כשבראשה צועד הרב הראשי מתחת לחופת אפיריון ואחריו צועדים המתפללים נושאי לפידים. כאשר התהלוכה נכנסה לבית הכנסת, כל השירה נפסקה והונצחה טרגדיה שהתרחשה בבית הכנסת בשמחת תורה שנים רבות קודם לכן.
בהקפות שמחת תורה, מקיפים המתפללים בכל בתי הכנסת את הבימה שבע פעמים כשהם נושאים את מגילת התורה, רוקדים ושרים.
ב'אלטשול' מנהג זה שונה. לאחר ההקפה הרביעית, כל המתפללים הופכים את הספסלים, וושבים עליהם הפוכים כמו בתשעה באב, ואומרים סליחות של אבלות.
לאחר סיום אמירת סליחות, ממשיכות ההקפות הרגילות של החג.
האגדה מספרת שבשמחת תורה במאה ה – 17 , הייתה פלישה לעיר היהודית תוך כדי ההקפות והשמחה בשמחת תורה. בשעת ההקפה הרביעית, הפולשים חדרו לבית הכנסת, הרגו ופצעו יהודים שחלקם הצליחו להחביא את ספרי התורה ולברוח.
כדי להנציח אירוע זה, מופרעות ההקפות בשמחת תורה ב'אלטשול' לאחר ההקפה הרביעית, המתפללים הופכים את הספסלים, יושבים ואומרים סליחות.
בתקופת השלטון הנאצי ומעבר יהודי קרקוב לגטו בפודגוז'ה במרץ 1941, הוחרם בית הכנסת והפך למחסן מדים של חיל האוויר הגרמני. חלק גדול מאוצרות בית הכנסת נשדד וקמרון האולם המרכזי הוסר, אולם חלק אוצרות בית הכנסת הוברח, הוחבא ושרד.
בין החזנים הידועים בבית הכנסת הישן בין שתי מלחמות עולם היה גולדנברג בעל קול בריטון עמוק וחם אשר הצטיין בתפילה מלאת פאתוס ורגש. בחגים ובמועדים ליוותה את תפילתו מקהלה בת 10 זמרים.
באולם הגדול של ה'אלטה שול', התפללו רק בשבתות וחגים ובכל יום התפללו בחדרים הצדדיים. שמש בית הכנסת היה פנחס לייזר שגר ברחוב יוזפה 40 ולאחר מותו, החליף אותו כשמש בנו שייע.
בשבתות שבהן אומרים פרקי אבות, למדו בקומה השנייה של 'אלטה שול' ובארוחת סעודה שלישית או כו שאומרים ביידיש שָלֶשידס, שתו יין ומאט, שהוא יין דבש המבוסס על דבש ואחוז נמוך של אלכוהול.
בית הכנסת שוחזר בשנים 1956-1959 לפי תוכניות שהוכנו בסדנא לשימור עתיקות בקרקוב. היום משמש בית הכנסת כחלק מן המוזיאון ההיסטורי של העיר קרקוב ובוא אגף לתולדות היהודים ותרבותם.

פתוח כל ימות השבוע:
ג - א 10-17
ב 10-14
עלות: 7 זלוטי.

Josefa street רחוב יוזפה
מכיכר שירוקה, פונים ליד קצהו הימני של ה'אלטה שול' ימינה לצד מערב ונכנסים לחלקו הסופי של רחוב יוזפה.
בימי הביניים נקרא רחוב יוזפה רחוב סוחרי הבדים Clothiers' street. עם התפתחות היישוב היהודי, הוחלף שמו לרחוב היהודים Ul. ?ydowska שגבל באזור הנוצרי והמעבר בין האזור היהודי לאזור הנוצרי היה דרך שער. במחצית השנייה של המאה ה – 18, בתקופת שלטונו של הקיסר יוזף השני, שונה שם הרחוב ליוזפה כאות הוקרה לביקורו בקז'ימייז'. ברחוב יוזפה מס. 9-11 היה לפנים מנזר לטראני וביוזפה 20, בית ספר אזורי.

ת'ת (תלמוד תורה) 'קובע עיתים לתורה' Tat Kovea Itim Latora
יוזפה 42 Josefa
שמו של הת'ת כתוב באותיות עבריות בחזית הבניין: ת'ת קובע עיתים לתורה.
תלמוד התורה ת'ת נוסד בשנת 1810 בתוך בניין שנבנה לאחר 1773. לאחר 5 שנים בשנת 1815, נוסף בו חדר תפילה אורתודוכסי ושמו "בית התפילה האורתודוכסי של ר' אהרון קלאוס".

בית כנסת 'הגבוה' ה'הויכה שול' High – Wysoka synagogue
יוזפה 38 Josefa
בית הכנסת נבנה בשנים 1563-1566 ע'י פליטים יהודים מצ'כיה והוא למעשה תעתיק של בית הכנסת 'הגבוה' בפראג, שגם בו התפללו בקומה השנייה ומכאן בא שמו 'הגבוה' כלומר, התפילה מתרחשת בחלקו הגבוה של הבניין.
הכניסה לבית הכנסת נעשית דרך יוזפה 40 Josefa. מבחינת לוח הזמנים, בית הכנסת 'הגבוה' היה השלישי שנבנה בקז'ימייז' לאחר בית הכנסת ה'ישן' ובית הכנסת של הרמ'א. מיקומו של בית הכנסת בצמוד לבניינים אחרים, לא אפשר את הרחבתו

ארון הקודש נשתמר באופן חלקי. ייחודו של ארון הקודש היה בשתי דלתותיו שיוצרו בראשית המאה ה – 17, ע'י האחים חיים וזלמן בני אהרון. הדלתות מקושטות בחלקן החיצוני בנשר הפולני ובחלקן הפנימי בתבליט עופרת של המנורה בת שבעת הקנים ושולחן עם לחם הפנים. שתי דלתות נוספות בעלות קישוטים דומים לדלתות ארון הקודש היו שמורות בבית הכנסת והיום נמצאות במוזיאון ישראל בירושלים. על הקירות היו ציורי קיר בנושאים תנ'כיים.
בית הכנסת הורחב בראשית המאה ה – 20. הרחבה זאת התאפשרה תודות להריסת בית של פליקס שעמד מצידו המערבי בפינת הרחובות יוזפה/יקובה. בשנת 1790 הוריש אליהו הרשלוביץ את הבית שהיה בבעלותו לחברת 'נר תמיד' של בית הכנסת 'הגבוה'. הבית נהרס ונבנה מחדש ובשנת 1900 נבנתה בו עזרת נשים ואולם תפילה נוסף שחוברו לבית הכנסת 'הגבוה' בעזרת פתחים בקירו המערבי. מילק בורשטין מספר בבטאון ארגון יוצאי קרקוב על ר' קלמן לייב וויפיילר שהיה החזן הראשי של ה'הויכע שול' עד כיבוש קרקוב עם פרוץ המלחמה. ר' קלמן לייב וויפיילר היה חזן, מנצח ומוזיקאי, תלמידו של לייזערקע - אליעזר גולדברג. הוא ניצח על מקהלות גברים ונערים בבתי כנסת נוספים כמו 'אייזיק' ובית הכנסת ברחוב שפיטלנה. בגטו קרקוב בחנוכה 1941, וויפיילר ארגן קונצרט בבית הכנסת 'צוקר'. ווייפיילר עם בני משפחתו היו מבין עובדי מפעל שינדלר ועמם עבר לפלשוב. ביום כיפור 27.9.1944, היה "בבית החולים" בפלשוב ושם התפלל עם שאר החולים. תוך כדי התפילה, נרצח על ידי הזרקת רעל לליבו וגופתו נשרפה על "גבעת הקטל".

בתקופת מלחמת העולם השנייה, מבנה בית הכנסת ה'הויכע שול' וציודו נהרסו והספרים ותשמישי הקדושה יקרי הערך נשדדו.
בשנת 1966, שופצו שני הבניינים ונמסרו לסניף הקרקובאי של החברה לשיקום עתיקות.
לפני כשנתיים, שונה ייעוד המבנה וכיום הוא מהווה חלק ממוזיאון קרקוב ומתעד את חיי היהודים בקרקוב לפני המלחמה.

פתוח בכל יום בשעות 9-19.

עלות: 7 זלוטי.

בקומה השניה של בניין בחצר הבית ביוזפה 40 גרה משפחת פולניצר וכך מעיד יחזקאל פולניצר: "היה זה בית בן שתי קומות ובראשן עליית גג. בקומה השנייה של הבניין, היה בית כנסת קטנטן בגודל של כ 25 מ'ר. בית הכנסת היה נקי מאוד והמתפללים היו אנשים חילונים ומסורתיים. קראו להם : דאיטש מלשון דויטשר כלומר גרמנים. כינוי זה דבק בהם, משום שיהודים דתיים לבשו קפוטה שהוא מעיל ארוך ואילו היהודים החילוניים, היו מגולחים ולבשו מעיל כפי שהיה מקובל אז באירופה.
שמש בית הכנסת , יהודי נמוך מאוד, גר למעלה בעליית הגג ואת דלת בית הכנסת בקומה השנייה, נעל על סוגר ובריח. לעיתים ניסיתי כמו ילד קטן להיכנס ולהתגנב פנימה, אך לא תמיד הצלחתי ופעמים רבות הוא לא הכניס אותי.
יהודי נוסף שגר בבית שלנו היה שפינגאר. יהודי נמוך קומה שניהל חנות קטנה בתוך כוך, ובה מכר את משקה המאט, רגל קרושה ומזטים שונים. הייתה לו דרך מיוחדת להורדת המאכלים המבושלים מן המטבח שבדירתו בקומה העליונה, לחנותו שבקומת הקרקע. הוא התקין צינור ארוך ובעזרתו הובלו המאכלים המבושלים מן המטבח למעלה, לחנות שבתוך הכוך למטה.
בדירתו של שפינגאר, היה אולם גדול מאוד ובשבתות בשעת הסעודה השלישית, התמלא האולם באורחים שמילאו את החלל בריקודים ושירים. משפחה נוספת שגרה בבניין הייתה משפחת הורוביץ".

Kalman Epstein's Prayer house בית התפילה על שם קלמן אפשטיין

Jezefa רחוב יוזפה 33

את בית התפילה הקים ר' אהרון אפשטיין על שמו של אביו ר' קלמן קלונימוס אפשטיין. ר' קלמן היה תלמידו של ר' אלימלך מליז'נסק וחברו של החוזה מלובלין והוא זה שהביא את רעיון החסידות לקרקוב. ר' קלמן שבא מהעיירה ניישטאט, התפלל בבית המדרש של 'המגלה עמוקות'. צורת תפילתו הקולנית והמתבלטת ברוח החסידות, הביאה לכך שהוא גורש מבית המדרש. לאחר גירושו, הוא הקים ביחד עם קבוצת חסידים 'שטיבל' ובו הנהיגו שינויים בתפילה ברוח החסידות. השינויים עוררו התנגדות ב'עיר היהודים' משום שהתקופה הייתה תחת הרושם השלילי שהותירה התנועה הפרנקיסטית והקהילה והרבנות בקרקוב הטילו חרם על החסידים ברוח קהילות וילנא. למרות החרמים והרדיפות, הצליחו החסידים להחזיק מעמד אולם בשלב מסויים, נאלצו להעתיק את משכנם אל מחוץ ל'עיר היהודים'.

ר' קלמן אפשטיין נשא בכל שבת את דבר פרשת השבוע אל חסידיו ובנו ר' אהרון קבצם בספר 'מאור ושמש' שהיה אחד מספרי היסוד של החסידות. לאחר פטירתו של ר' קלמן בשנת 1823, מילא את מקומו ר' אהרון כמנהיג החסידים בקרקוב עד מותו בשנת 1882.


חנות הביצים הסיטונאית של אדון קולין Kolin's eggs wholesale shop
יוזפה 13 Josefa

ארבעה ילדים היו לה למשפחת קולין מקרקוב.
הלנה הבכורה, רוז'ה רחל, הנק ובן הזקונים ליאון או לאצ'ו בפי חבריו. בית המשפחה שכן בשירוקה 14 ברובע היהודי בקז'ימיז', ופרנסת המשפחה התבססה על בית המסחר הסיטונאי לממכר ביצים ברחוב יוזפה 13. אדון קולין נהג לפתוח את חנותו פעמיים – שלוש בשבוע בשעות הבוקר כדי לחלק ביצים ללקוחותיו השונים בעיר, ובשאר הזמן החנות הייתה סגורה.
הלנה נישאה לרובינשטיין, עברה לאוסטרליה ועם קרם מיוחד שאמה נהגה לרקוח ואותו נתנה לה עם נסיעתה לאוסטרליה, החלה את מעצמת 'הלנה רובינשטיין'.
רוז'ה חברת תנועת 'עקיבא' בקרקוב, עלתה ארצה עם גרעין התנועה וייסדה עם חבריה את קיבוץ נווה איתן בעמק בית שאן. הקימה בקיבוץ משפחה וחיה בו עד יום מותה.
הנק, חבר הנהגת 'עקיבא' בקרקוב, למד בבית הספר התעשייתי בעיר, סיים תואר הנדסאי במגמת כימיה ולימים היגר לארה'ב והשתלב ככימאי בפירמה של אחותו 'הלנה רובינשטיין'.
לאצ'ו, חבר 'עקיבא' סיים את לימודיו התיכוניים בעיר, עזב את התנועה ודרכו נפרדה מדרכם של חבריו ב'עקיבא', בני גילם של שימק דרנגר, יוסטינה, אהרון ליבסקינד ואחרים. הוא נספה בשואה עם הוריו, מר וגב' קולין.

Jacob's street רחוב יקובה


מרחוב יוזפה Josefa פונים צפונה לרחוב יקובה (יעקב) Jacob's street אשר היווה את גבולה המערבי של עיר היהודים עד שנת 1608 ונקרא גם Jewish Transversal.
הרחוב גובל בצידו המזרחי בקיר בית העלמין של הרמ'א ובצדו המערבי בקיר בית הכנסת יצחק.


Izaaka street רחוב יצחק

מרחוב יקובה פונים מערבה או שמאלה לרחוב יצחק Izaaka street .

רחוב יצחק סופח לעיר היהודים עם התרחבותה בשנת 1608.
בצדו הצפוני של הרחוב שוכן בית כנסת יצחק אשר נבנה בשנים 1638-1644 ע'י ר' יצחק יעקובוביץ' יעקל'ס ( קבור בבית העלמין של הרמ'א) וחזיתו פונה לרחוב קופה 16. הרחוב ממשיך ומתרחב כלפי רחוב אסתר Estery street ובשטח המורחב הזה היה פעם שוק הדגים.


Kupa street רחוב קופה

מרחוב יצחק Izaaka street פונים צפונה ליד פינת בית כנסת יצחק בכיוון ימין לרחוב קופה Kupa street.
רחוב קופהstreet Kupa נוסד בשנת 1608 עם התרחבות עיר היהודים.



בית הכנסת יצחק Izaaka synagogue

רחוב קופה 16 Kupa

בית הכנסת נבנה במחצית הראשונה של המאה ה -17 ע'י ר' יצחק יעקל'ס יעקובוביץ' בנקאי מפרנסי קהילת יהודי קרקוב.
האגדה מספרת כיצד עשה ר' יצחק את הונו:
ר' יצחק היה עני מרוד שחיפש פתרונות כיצד להתפרנס. באחד הלילות הקרים כאשר ישן על התנור החם בביתו חלם חלום, ובחלומו נגלה לו מלאך שאמר לו: "לך לעיר פראג הרחוקה ושם למרגלות הגבעה מתחת למבצר על שפת הנהר תמצא אוצר".
ר' יצחק התעורר משנתו, תמה על החלום והחליט ללכת לפראג הרחוקה. נסע, נסע ונסע עד שהגיע לפראג. הלך אל הנהר הוולטבה ושכב לנוח על גדת הנהר שמתחת למבצר וארמון המלך. עמד שם חייל מחיילי משמר המלך ור' יצחק העייף מנסיעתו סיפר לו על חלומו. צחק עליו החייל ואמר: "אל תאמין לחלומות. גם אני חלמתי חלום ובחלומי נגלה לי מלאך ואמר לי: "סע לקרקוב הרחוקה וחפש יהודי אחד ששמו אייזיק. היכנס לביתו ושם מתחת לתנור ישנו אוצר". שמע ר' יצחק את חלום החייל והבין את פשר חלומו שלו. חזר לביתו בקרקוב, חיפש מתחת לתנור ומצא אוצר. האוצר הזה פתח לו עולם חדש ובחלק ממנו בנה את בית הכנסת כבית כנסת פרטי וקרא לו בשמו.
ב 30.4.1638 קיבל ר' יצחק אישור לבניית בית הכנסת מן המלך ולדיסלב הרביעי והחל לבנות. הבנייה הופסקה לשנתיים בשנים 1639 - 1640בשל מחאתם של הכומר מארצ'ין קלוצ'ינסקי ראש מנזר הקנוקים שליד כנסיית בוג'גו צ'יאלה Bo?ego Ciala ובישוף קרקוב יקוב זאדז'יק והושלמה רק בשנת 1644, ועל כך מעידות הכתובות בעזרת הנשים. בית הכנסת היה הגדול והמפואר שבבתי הכנסת בקרקוב. בימתו שלא נשתמרה נבנתה לפי דוגמת הבימה בבית הכנסת 'הישן' בקרבת הקיר המזרחי, ניצבה על בסיס גבוה והייתה מחופה בסוכה מסבכת ברזל.
לפני בית הכנסת חצר רחבה ובשנת 1924 הוקם בה בניין עבור הנהלת בית הכנסת. בניין זה שימש גם כבית מחסה לחירשים אילמים.
בכיכר שלפני בית הכנסת התנהל עד 1939 שוק דגים.

בין שתי מלחמות עולם עד ראשית שנות השלושים כיהן כחזן בית הכנסת יצחק בנימין דים, שהיה בעל קול טנור לירי. בחגים ליוותה אותו מקהלה גדולה שביצעה קטעי זמרה מיצירותיהם של המלחינים היהודים הנודעים כמו זלצר, לבנדובסקי והמלחין הקרקובאי אליעזר גולדברג הלא הוא לייזרקה.
בתקופת השואה היה גורלו של בית הכנסת כגורלם של בתי הכנסת היהודים בקרקוב. לאחר המלחמה עד אמצע שנות החמישים, התגוררו בו פליטים יהודים שהגיעו מברית המועצות ולאחר מכן בשנים שבין אמצע שנות החמישים לשנות השבעים, שימש הבניין את התאחדות הציירים והפסלים.
בשנת 1983 הוחל בשיפוץ בית הכנסת ע'י החברה לשימור עתיקות והיום הוא משמש כמוזיאון לחיי היהודים בקרקוב. האלמנטים הפנימיים היחידים שנשתמרו מבית הכנסת המקורי הם קישוטי טיח על התקרה וציורי קיר בעזרת הנשים.

פתוח בימים א-ו' בשעות 9-19 על פי תיאום מראש.

+ טל' 124305577 48

עלות: 7 זלוטי.
חדר עברי Heder Ivri

רחוב קופה 16 Kupa

בשנת 1920, התקבלה בישיבת הועד של תנועת 'המזרחי' ההחלטה להקמת בית ספר שבו ילמדו מקצועות יהדות בעברית כדי לתת מענה לבני 'המזרחי'.
בהחלטה השתתפו נשיא 'המזרחי' בפולין י.ה. פרבשטיין ומזכיר התנועה הכללי ד'ר ש.ב. פלדמן.
נבחרה ועדת ביצוע בראשותו של יהושע דרזנר ותוך שנה בשנת 1921 עמד על כנו בית הספר עממי שנקרא "חדר עברי" ולמנהלו מונה א. פידלר.
ההתחלה הייתה עם 23 תלמידים שלמדו בשלוש כתות א', ב' וג' במשך 5 ימים בשבוע, 10 שעות כל יום בשעות 08:00-18:00. 26 שעות לימוד הוקדשו ללמודי יהדות ו 24 שעות ללימודים כלליים.
בית הספר שכן במשך מספר שנים במבנה שכור בן שתי קומות בצמוד לביה"כ אייזיק שנועד ל'עזרת-נשים' אך לא הושלם. המבנה נשכר ל 10שנים ושימש כבית ספר פרט ל'ימים-הנוראים'בהם שימש את בית-הכנסת. אולם המקום לא התאים לתפקידו בגלל הקרבה לשוק ולבית המטבחיים ולמרות זאת, צמח והתפתח.
עם זאת, המצב היה קשה ובעיקר בגלל מחסור בקרקוב במורים שהיו גם בעלי השכלה כללית רחבה וגם בעלי השכלה ביהדות. כדי לפתור את הבעיה, חיפשה הנהלת בית הסר מורים מחוץ לקרקוב.
תלמידי בית הספר היו ילדים דתיים ועם זאת, רובם לא ידעו יידיש ושפת אמם הייתה פולנית.
בית הספר צמח וגדל, נוספו תלמידים ולמדו בו את כל 7 שנות הלימוד של בית הספר העממי. כשהמחזור הראשון הגיע לכתה השביעית, הוחלט לשמור על המשכיות ולהקים בית ספר תיכון על יסודות ה'חדר העברי' וכך הוקם בית ספר תחכמוני ברחוב מיודובה Miodowa.

בית הכנסת קופה Kupa synagogue


בפינת קצהו הצפוני של רחוב קופה Kupa / רחוב יונתן וורשוור 8 Jonatan Warszauera
רחוב יונתן וורשוור Jonatan Warszauera נקרא על שמו של הרופא אשר טיפל ביהודים עניים והקים את בית החולים הסמוך לבית הכנסת ברחוב זה. היה יו'ר הקהילה היהודית בקרקוב בשלהי המאה ה 19 וחבר מועצת העיר . ייסד את 'אגודת אחים' לקירוב לבבות בין יהודים לפולנים, לוחם אמיץ לזכויות האזרחיות של בני עדתו בזירת מועצת העיר. על רקע זה היו לו התנגשויות רבות עם ראש העיר קרקוב באותה העת, הד'ר יורדאן Dr. Jordan .

בית כנסת 'קופה' נבנה בשנות הארבעים של המאה ה – 17 ע'י הקהילה היהודית בקרקוב. הוצאות בנייתו כוסו מ'קופת הקהל' ולכן נקרא 'קופה'. ישנה תעודה משנת 1643 המשמשת קבלה על סך 400 זהובים שנתרמו ע'י צורפי הזהב היהודים לבניית בית הכנסת. על טבלה משנת 1647 שנשתמרה עד היום, רשומה תרומתם של 'חבורת הכוהנים והלוויים' לבניית בית הכנסת.
בצדו המזרחי בפינת רחוב יקובה, גבל בית הכנסת בבית מטבחיים ובצדו המערבי גבל בבתי עץ קטנים אשר הפרידו בינו לבין טירת משפחת יורדאן הסמוכה ל'כיכר החדשה' Nowo Plac. בתי עץ אלה היו כנראה מסונפים לבית החולים היהודי לעניים שפעל במקום עד למאה ה 19 , ומשום כך נקרא בית הכנסת גם שפיטלנה Szpitalana כלומר, בית הכנסת של בית החולים.
קירו הצפוני היה צמוד לחומת העיר וכולו היה חבוי מאחורי חומה. הבימה וארון הקודש נבנו בתבנית של בתי הכנסת האחרים בקרקוב.

בתקופה של בין שתי מלחמות עולם, החזן בבית הכנסת היה אליעזר גולדברג הלא הוא לייזרקה, אוטודידקט ויותר שהלחין תפילות בעצמו. הוא הלחין את התפילות והזמירות למקהלה שליוותה אותו והוא היה המנצח על המקהלה.חלק מחזני המקהלה היו מקצועיים וביניהם החזן ברוך שפרבר שהחליף את לייזרקה כמנצח ואחר כחזן עם פטירתו של לייזרקה. שפרבר היה החזן הראשי ב'קופה' עד פרוץ המלחמה ב 1939.
בתקופת השואה ניזוק בית הכנסת מאוד ונשדד והבימה ועמוד החזן נהרסו כליל. בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, המשיכו להתקיים בבית הכנסת תפילות אך הוא מילא גם תפקידים נוספים כמו: מאפיית מצות בשנים 1946-47, משחטת עופות ובחלקו האחורי התגוררו פליטים יהודים מברית המועצות.
בשנים 1965 – 1991, הבניין הושכר לקואופרטיב של יצרני האוכפים.
לאחרונה שופץ הבניין וניתן לבקר בו.

פתוח כל יום בשעות 9-18.

כניסה חופשית.

Nowy Plac הכיכר החדשה

מרחוב קופה ממשיכים ללכת מערבה דרך רחוב יונתן וורשוור Jonatan Warszauer או דרך רחוב יצחק Izaaka ומגיעים לכיכר החדשה.
בצדה המזרחי גובל רחוב אסתרי Estery ובצדה המערבי רחוב מייזלסה Meiselsa.

הכיכר הוקמה במאה ה 19, באזור ההרחבה של עיר היהודים מאז 1608.
בתוך הכיכר הוקם מבנה מעוגל וכיפתי רוטנדה Rutanda שנבנה בשנים 1899-1900. כאן התפתח שוק מקורה ובשנת 1928, הוקמה כאן משחטת עופות. כאן היה גם שוק ברווזים ויש מי שקורא למקום, שוק הברווזים. ברחוב אסתרי היה תלמוד תורה ששכן בבניין גדול.

כיום ישנו בכיכר שוק ירקות, מוצרי מכולת ובשר ומסביבו צצים כל יום בתי קפה חדשים.

Older Posts

Subscrib

מידע על כיכר הכסאות

נשלח עי: אודי צין דואל:       uditsin@zahav.net.il

תאריך:   Dec 7, 2005, 22:07

מחר תחנך כיכר גיבורי הגטו בפודגוזה (הכיכר מול בית המרקחת). כיכר השילוחים של יהודי קרקוב, שנקראת כיום פלאץ בוהאטרה גטה (כיכר גיבורי הגטו) אז פלאץ זגודי (הסכמה, הרמוניה) עברה "מתיחת פנים" ובהשקעה של 10 מיליון זלוטי הוסבה לאנדרטה סביבתית.

הרחבה רוצפה בגרניט ופזורים על פניה 80 כסאות בסגנון שנות ה-20. הכסאות  לשבת ואחרים הפוכים ו/או בערמה.מפוזרים בצורה אסימטרית חלקם מזמיני הכסאות מופנים בכיוונים שונים. מתחת לרבים מהכסאות הותקנה תאורה מיוחדת. נטעו עצים... מדוע נבחרה דרך עיצוב זו (עיצוב ע"י האדריכלים פיוטר לויצקי וקז'ימייז' לאטק): בספרו של פנקביץ נכתב לאחר האקציה "מתגלגלים מספר רב מאוד של ארונות, שולחנות, כורסאות ורהיטים אחרים..." הטקס יתקיים מחר, יום חמישי, 8 בדצמבר ע"י ראש העיר. ציבור מדריכי פולין מוזמן... אה, שכחתי לציין הטקס ב-12 בצהריים.

עוד מידע על יהדות קראקוב

מתחילת המאה ה-14 הייתה בקרקוב אחת מהקהילות היהודיות החשובות ביותר באירופה. בשנת 1495 גורשו היהודים מקרקוב לעיר החדשה שנבנתה סמוך לקרקוב ושמו קאז'ימייז' (בפי היהודים קוזימיר). במרוצת הזמן הפכה קאז'ימייז' לשכונתה של קרקוב. תולדות יהודי קאז'ימייז' וקרקוב קשורות זו בזו. בשנת 1867 הורשו היהודים לגור בכל חלקי העיר.

מאז ימי הביניים הייתה קרקוב מרכז רוחני ותרבותי יהודי מן החשובים באירופה. בה פעל הפוסק, ראש הישיבה, הפילוסוף והמדען ר' משה איסרליש (הרמ"א 1572-1520). בשנת 1553 נבנה בית-הכנסת הנודע על שמו של הרמ"א. בשנת 1534 נוסד בקרקוב בית דפוס עברי. הקהילה היהודית בקרקוב סבלה רבות בעת פלישת השבדים בשנים 1655 - 1657, אך לאחר שחרור העיר התאוששה לאט לאט. בין 1815 - 1846 היו קרקוב וסביבתה רפובליקה חופשית והקהילה התפתחה. ב-1846 - 1918 הייתה קרקוב חלק מגליציה שבשלטון אוסטרו-הונגריה, וקהילת קרקוב הגיעה אז להישגים ניכרים. בעיר הוקמו כמה מוסדות תרבות וחברה יהודים, והחשובים ביניהם היו הגימנסיה העברית (1908), בית החולים היהודי, האגודה היהודית לספורט (1910) והתיאטרון העממי (1898).

בפולין העצמאית (1918 - 1939) ניהלה הקהילה היהודית חיי תרבות וחברה ערים ביותר. בשנת 1926 הוקם תיאטרון יהודי קבוע. יהודים היו כרבע מכלל הסטודנטים באוניברסיטה היגלונית. בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה סבלה הקהילה היהודים מהתגברות האנטישמיות.

בשנת 1540 ישבו בקרקוב כ-2,100 יהודים. בשנת 1772 - כ-4,000, בשנת 1880 היו בעיר כ-20,000 - כשליש מכלל האוכלוסייה. בשנת 1900 עלה מספרם ל-25,000 ובשנת 1921 הגיע לכ-45,000. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה היו בקרקוב כ-60,000 יהודים, מתוך כרבע מיליון תושביה, ולהם כ-300 בתי כנסת.

קרקוב לא נפגעה מהמלחמה, כתוצאה מההסכם שנחתם עם הגרמנים. למרות קרבתה לאזור תעשייה צפוף, הצליחה העיר לשמור על יופייה וניכרים בה אותותיו של עבר עשיר ומפואר.

בספטמבר 1939, כאשר כבשו הגרמנים את פולין, הם קבעו את קרקוב כעיר הבירה. ב-6 בספטמבר 1939, עם כיבוש העיר, פתחו הנאצים ברדיפות שיטתיות של הקהילה היהודית בת אלף השנים, שמנתה לפני המלחמה כ-60 אלף נפש. כדי לממש את תוכניתם ולעשות את קרקוב "יודנריין" (נקייה מיהודים), צמצמו הגרמנים את מספר היהודים בעיר עד למינימום.

ב-26 באוקטובר 1939 הכריזו שלטונות הכיבוש על קרקוב כעל בירת הגנרלגוברנמן, והדבר גרם להגברת ההתעללויות ביהודים. בקרקוב הונהגו כל הצווים האנטי-יהודיים על ידי שלטונות הגנרלגוברנמן. בראשית הכיבוש התארגן הוועד היהודי, וב-28 בנובמבר 1939 הוכרז ליודנראט. יושב ראש היודנרט היה ד"ר מרק ביברשטיין וסגנו היה ד"ר וילהלם גולדבלאט. בקיץ 1940 נאסרו שניהם בידי הגסטפו, וליושב ראש היודנראט מונה ד"ר ארטור רוזנצוויג. בימים 5 - 6 בדצמבר 1939 ניהלו הגרמנים מבצע טרור מקיף בשכונות היהודיות, בעיקר במטרה לגזול רכוש יהודים בהיקף גדול. באותם ימים הועלו באש גם מספר בתי כנסת. ב-1 במאי 1940 פרסמו צו האוסר על היהודים להופיע בשדרות ובכיכרות המרכזיות של העיר. ב-18 במאי הודיע ראש העיר הגרמני ליהודים, שניתנת להם הזדמנות לעזוב את העיר "מרצונם החופשי", ואלה שיעשו כן יוכלו לקחת עימם את רכושם. היום האחרון שנקבע להם היה ה-15 באוגוסט, ואמנם עד לאותו יום עזבו את העיר רבבות יהודים "מרצונם החופשי". חלקם עברו לאזור פולין המזרחית, שנכבשה על ידי רוסיה, וחלקם לעיירות הקטנות ולכפרים בסביבות קרקוב, בתקוה שהכובש הגרמני לא ימצא אותם שם. בנובמבר 1940 החל הגירוש בכוח של יהודי קרקוב לעיירות הסביבה. עתה הורשו היהודים לשאת עימם רק מטען של 50 קילוגרמים לנפש. עד מרץ 1941 גורשו כ-40,000 יהודים, ובעיר נשארו כ-11,000 יהודים.

הרצח בטרנוב

Tarnow) אחת הערים המרכזיות על הדרך המוליכה מקרקוב מזרחה. היתה כאן קהילה גדולה למדי, כ-25000 יהודים, כמחצית מאוכלוסיית העיר. מקהילה זו נותר כיום רק בית עלמין גדול ושריד דל במרכז העיר: הבימה ההרוסה שנותרה מבית הכנסת במרכז. בית כנסת זה שהוקם לפני כ-400 שנים נהרס ושוקם מספר פעמים במשך שנות קיומו עד לחורבן הקהילה במלחמת העולם השניה. האזור הסמוך לבית העלמין המגיע בערך להריסות בית הכנסת היה שטח הגטו היהודי בתקופת המלחמה ונמחק. כדי להתרשם ממבנה בית כנסת שהיה מהמפוארים בפולין אני ממשיך צפונה. ידעתי שאסור להחמיץ ביקור בדמברובה טארנובסקה (Dabrowa Tarnowska) כרבע שעה נסיעה מצפון לטארנוב. שם, על אם הדרך, מצוי מבנה ענק ומפואר. ממש קשה להאמין כיצד קהילה קטנה יחסית הקימה מבנה שכזה. ההסטוריה של מבנה מפואר זה היתה קצרה למדי. הקהילה החלה להשתמש בבית הכנסת משנת 1937 ועד לכיבוש הגרמני לאחר כשנתיים. עם הכיבוש, הסבו הגרמנים את המבנה המפואר למחסן. המבנה נטוש ומגודר, ההתרשמות ממנו אדירה גם ממבט מעבר לגדר. כדאי לחצות את הכביש ולהגיע לשטח המגודר של בית העלמין היהודי של העיירה. בית העלמין ריק יחסית ממצבות אך נראה מטופח ושמור. מבנה בית הכנסת כאן בקהילה הקטנה יחסית, מעורר את הדמיון לנסות לתפוש את ההרס שחל בטארנוב הסמוכה.

בטארנוב ניתן גם ללמוד על ההיסטוריה של מיעוט אתני נוסף שסבל והושמד על ידי הגרמנים במלחמת העולם, הצוענים. הצוענים מכנים עצמם רומא (ROMA) כעדות למוצאם הלטיני. מחצית מכמיליון צוענים שחיו באירופה הושמדה במלחמה. פולין נחשבה למרכז צועני קטן יחסית. ערב המלחמה חיו בפולין כ-50000 צוענים באזור שמרכזו בטארנוב, פחות משליש מהם שרד. המוזיאון האתנוגראפי המצוי כחצי ק"מ ממערב ל"רינק" ברחוב קרקובסקה מאפשר הכרה עם צועני פולין.

השיר שמע ישראל / יגאל שחר (הופיע בקובץ שיריו בהודעה 640)

"שמע ישראל", אמר רבה

הראשי של טרנוב, חכם גדול

בתורה, כשילדו בן השש נורה.

"שמע ישראל", שוב הוא קרא,

כשבנו בן השבע נורה.

כשאמון גאת הארור, בבן

השמונה ירה, זעק הרב:

"אלוהים זה איום ונורא".

כשבן התשע נורה, בכה הרב

ושאל :"אלוהים איפה אתה "?

כשבכורו בן העשר נורה, רבה של

טרנוב את טליתו קרע וצעק :

"יהודים, הקשיבו יהודים,

אין בעולם אלוהים".

כאשר ההאופטשטורמפירר

אמון גאת, כוון את אקדחו ארוך

הקנה נוכח פניהם של הרב ואשתו

רבה הראשי של טרנוב - שתק !

מתבוססים בדמם, נאספו

הרב ואשתו אל בניהם.

לא מדובר על סידור מיוחד אלא ביטוי לארועי האקציה של יוני 1942 שבמהלכה

נרצחו במקום 800 ילדים יהודיים מטרנוב.

ביוני 42' החל הפתרון הסופי על יהודי טרנוב במסגרת מבצע ריינהארד. האקציה

הראשונה התקיימה במשך 3 ימים לא רצופים 18,15,11 ביוני ובהם השתתפו כל

זרועות ה- S.S והמשטרה הגרמנית וכן אנשי משטרה פולנים: והם הצטיינו באכזריות

מודגשת כלפי היהודים המגורשים.

המיוחד בטרנוב היה מה שהגרמנים כינו "גירוש במקום "כלומר רצח המוני של יהודים

שלתפיסת הגרמנים אינם מסוגלים לעמוד בתנאי המשלוח ,כלומר,בעיקר קשישים חולים

וילדים. המלחמה של הנאצים היה בכל יהודי באשר הוא. האויב מבחינתם היה גם

נסיעה אינו מסוגליהודי החלש ביותר שלא רק שאינו יכול להזיק אפילו בתנאי

לעמוד.

את המיועדים לגירוש במקום מיינו במיוחד אנשי שלוחת משטרת הבטחון.

ב-11 ביוני 42' בשעה 00:3 לפנות בוקר הגיעו ליער אנשי S.S בלווית 40 פולנים

אנשי שירות הבניה הפולנים. הפולנים חפרו את הבורות (הם נעלמו אחר הרצח ).

גיע משאיות עמוסות יהודים 8000 במספר הםמהשעה 00:5 לפנות בוקר החלו ל

נורו ונהרגו את גופותיהם השליכו לבורות.על הגופות הוטלו רימוני יד ועליהם שפכו

שכבת סיד וכלור.שכבה זו כוסתה באדמה.

ביומיים הבאים באקציה נשלחו 10000 יהודים למחנה ההשמדה בלזץ' ונרצחו בבית

העלמין בטרנוב עוד 2000 יהודים במסגרת ה"גירוש במקום "

בין הנרצחים ביער היו 800 מילדי טרנוב,.

בית הקברות נמצא בכניסה הדרומית לטרנוב, סמוך לדרך הראשית (ונראה מהאוטובוס)

בכביש המוביל לכיוון זביליטובסקה גורה.בית קברות גדול, מסודר ונקי!

30 מ' מימין לכניסה נמצא קבר אחים גדול ומסומן במרכזו עמוד שנותר מבית הכנסת

החדש שהוצב ע"י שארית הפליטה ועליו חרוט: השמש זרחה ולא בושה (ו' בחולם ש'

קמץ).ציה הראשונה (18 - 11 ביוניהקבורים בקבר האחים נרצחו ע"י הגרמנים בא

1942). באותה אקציה נשלחו כחמישה עשר אלף מיהודי טרנוב לבלז'ץ, רבים נרצחו

ברחובות העיר, בבית הקברות ובבורות בזביליטובסקה גורה - ביניהם 800 הילדים.

אגב, באנציקלופדיה של השואה, בערך טרנוב תמצאו צילום של המצבה בחלקת

הילדים שנרצחו בזביליטובסקה, הכיתוב תחתה שגוי! הכיתוב מציין שזו מצבה בבית

הקברות בטרנוב...

יער זביטלובסקה גורה

יער בוצ'נה על כביש קרקוב-טרנוב.

בטרנוב ערב המלחמה היו כ -55.000 תושבים  ומתוכם 25,000 יהודים. 

אחד המקומות היחידים שיש בו בורות הריגה של פולנים ויהודים. במקום קבורים כ-2000 פולנים ו-8000 יהודים. מבורות ההריגה הראשונים בפולין.

החל מ- 16.5.1940 –  נפתח מבצע אה בה ,A.B.AKTION - מטרת הגרמנים -השמדת הפולנים שמתנגדים למשטר;  בכל שטח הגנרל גוברנמן נעצרים 3500 אנשים שנחשדים כמנהיגים פולניים שיכולים להוות כח התנגדות המזוהים עם החלק באינטליגנציה הפולנית ועוד כ-3500 הנחשבים עבריינים.

שיטת ההריגה הייתה בורות ענקיים שנחפרו בקצות עיירות ביערות ובהם נרצחו האנשים.

 יוני 42 – אקציה גדולה בטרנוב: 6000 יהודים, מתוכם 800 ילדים – מצוּוים להתרכז בכיכר העיר. מריצים אותם ברחובות , יורים בדרך  ומי שנותר בחיים מובל לכאן ונרצח ביריות.  המטרה – לחסוך את הובלת היהודים למחנה בלזץ. 3,500 יהודים נשלחים לבלזץ.

בורות הריגה – בחלקם  עם צלב ובחלקם עם מגן-דוד.

יש שבעה בורות – 3 פולנים, 3 יהודים ואחד משותף. יש כאן בור שכולו  מוקדש לילדים.  ישנה עדות של פולני שהסתתר בין העצים וראה את כל מה שהתרחש כאן.

על בור הילדים אנדרטה. רשום  עליה  "800 ילדים שנהרגו באופן אכזרי בידי הרוצחים הגרמנים. חודש תמוז תש"ב. ד' יקום דמם. ת.נ.צ.ב.ה".

יש בור אחד, עמוק יותר בתוך היער משותף ליהודים ופולנים וצבוע בכחול לבן. 

איך יודעים לסמן את הבורות?

בעזרת עדות של פולנים.  במקום  שיש בורות האדמה שם שקועה יותר.

האם נמצא עצמות אם נחפור?

במבצע 1005 שבא לקראת סוף המלחמה,  הנאצים עוברים בין בורות גיא-ההריגה עם מפות מאד מדוייקות ומוציאים את הגופות, מרסקים את העצמות בדרך מיוחדת ומפזרים את האפר .

קרבנות האייזנצגרופן מוערכים ב1.700.000 נרצחים.

על האנדרטה במקום כתוב בפולנית: "בזמן המלחמה הגדולה 45-39 רצחו הרוצחים ההיטלראים במקום זה 10.000 אזרחים. בכבדנו את גורל הענויים והדם הטהור של הנרצחים, פולין העממית הקימה אנדרטה זו להזכיר לדודות הבאים את הפשעים שנעשו ע"י המשטר ההיטלראי על אדמת פולין". "הכבוד לקורבנות הטרור ההיטלראים"  (עם ציור חרב).

גטו קראקוב

בראשית 1940 רווחו שמועות כי הגרמנים מתכננים לסגור את היהודים ברובע מיוחד, כלומר בגטו. ב-3 במרץ 1941 הוציא מושל המחוז ואכטר פקודה בדבר הקמת "אזור מגורים יהודי", שלפיה חייבים היהודים שנותרו בקרקוב, כ-15 אלף נפשות, לעקור אליו עד ל-21 במרץ. הגטו הוקם בפרבר פודגוז'ה, בדרום העיר קרקוב, בגדה השמאלית של נהר הוויסלה. בשטח זה, לפני המלחמה, גרו כ-3,000 יהודים וגויים יחד. בעת ריכוז היהודים בתחום זה, שלו קראו הגרמנים "הרובע היהודי", נצטוו הפולנים לפנות את המקום ונאסר עליהם לתת מחסה או עזרה אחרת ליהודים.

דרך הגטו עברה חשמלית, שחיברה את הצד הארי מעברו האחד של הגטו עם הצד הארי מעברו השני. אף שאסור היה לחשמלית לעצור בגטו, שימשה זו בכל זאת לעתים גשר בין הפולנים ליהודים. לא אחת הוברחו בה חבילות מזון או מכתבים לתוך הגטו, מבלי שהשוטר הגרמני הרגיש בכך. רק ל-15,000 יהודים הותר להיכנס לגטו. שאר היהודים חיפשו לעצמם מסתור בכפרים ובעיירות בסביבה. 2,500 יהודים נותרו מחוץ לגטו, בבתי יתומים, במושבי זקנים ובצריפים ב"אופטימה". "אופטימה" היה בית חרושת לשוקולד שהפך למפעל צבאי במהלך המלחמה, ושירת את הגרמנים.

ב"רובע היהודי", הגטו, החלה פרשה של סבל וייסורים, שראשיתה אמנם עם ראשית הכיבוש הגרמני של פולין, אך מכאן ואילך עוד גברה והתעצמה, עד שהגיעה לשיאה בשני גירושים עקובים מדם למחנות המוות בשנת 1942. הארגון היהודי הלוחם, ארגון המחתרת שפעל בגטאות פולין (ונודע בעיקר על פועלו במרד גטו ורשה), התארגן גם בגטו קרקוב. ב-22 בדצמבר 1942 הצליחה המחתרת להוציא לפועל פעולה מרשימה של תקיפת חיילים וקצינים גרמנים בבתי קפה, מועדונים, בתי קולנוע ומתקנים צבאיים מחוץ לגטו ששימשו את הגרמנים, פעולה בה נהרגו עשרות גרמנים. אך לא היה בכך כדי לעצור את המשלוחים ולשנות את גורל יהודי הגטו. הגטו חוסל סופית במרץ 1943, עם משלוח אחרוני היהודים בו למחנות ההשמדה.

כיכר גיבורי הגטו 18 Plac Bohaterow Getta
עם הקמת גטו קרקוב בשכונת פודגוז'ה, נאלצו התושבים ובעלי העסקים הפולנים לעזוב את בתיהם ועסקיהם ולעבור למקום אחר. בכיכר זגודי 18 Plac Zgody עמד בית המרקחת Apteka Pod Orlem ובעליו הרוקח הפולני תדיאוש פנקביץ' Tadeusz Pankiewitcz סירב לעזבו ולעבור למקום אחר, כי לא רצה לאבד את מקור פרנסתו. בעזרת שוחד וקשרים הוא הצליח להישאר במקום. הגרמנים שנאו ופחדו ממחלות ומגיפות ופחד זה סייע לפנקביץ' להישאר במקום עם בית המרקחת שלו.
הוא כותב בהקדמה לספרו "בית המרקחת בגטו קרקוב":
"למן הרגע שבו נוצר "הרובע היהודי" נעשיתי במפתיע לאחד מדייריו, כבעל בית המרקחת "מתחת לנשר" Pod Orlem בכיכר זגודה 18. בית המרקחת שלי היה היחיד שנכלל בתחום הגטו מכלל הארבעה שהיו בשכונת פודגוז'ה. מאוחר יותר השתדלו הגרמנים לסלק אותי מן הגטו ותמורת בית המרקחת שלי הציעו לי אחד מבתי העסק שהשאירו אחריהם יהודי קרקוב. עשיתי כל מה שביכולתי כדי להשהות את החלטת שלטונות הכיבוש... הייתי הפולני היחיד שנשאר לעבוד ולחיות בגטו והיה גם עד ראייה לחיסולו. מחלון חדר עבודתי ראיתי את הפשעים הנוראים ביותר שביצע הכובש באוכלוסיה היהודית חסרת המגן". שלוש נשים סייעו לפנקביץ' בעבודת בית המרקחת: אירנה דרוז'דז'יקובסקה, הלנה קריוואניוק ואורליה דאנק-צ'ורטובה. פנקביץ' בסיוען של שלוש עוזרותיו סייעו ליהודים ככל יכולתם ובית המרקחת היווה מוקד בגטו ונקודת מפגש וסיוע ליהודים.
על סיועו ליהודי גטו קרקוב בתקופת הגטו קיבל תדיאוש פנקביץ' בשנת 1983 אות 'חסיד אומות עולם' מיד ושם בירושלים וניטע על שמו עץ בשדרת חסידי אומות עולם ביד ושם.
בשנת 1993 נפטר ונקבר בבית העלמין רקוביצה בקרקוב ובהלווייתו השתתף המון אדם גם מישראל.

בית המרקחת הפך למוזיאון לאומי.

אוסקר שינדלר

אוסקר שינדלר Oskar Schindler)‏ (ב 28 אפריל 1908 - 9 באוקטובר 1974, תעשיין, מחסידי אומות העולם.

אוסקר שינדלר נולד בזוויטאו, אז בקיסרות האוסטרו-הונגרית וכיום בצ'כיה, ב-28 באפריל 1908. בילדותו היה שכנה של משפחה יהודית שילדיה היו חבריו הטובים ביותר. כשהתבגר הצטרף למפלגה הנאצית מכיוון שהיה מחוסר עבודה בתקופה כלכלית קשה. עם הזמן צבר מעמד רם בקרב אנשי המפלגה. הוא הוערך על מאמציו למצוא מידע על הפולנים, מה שעמד לזכותו בשלב מאוחר יותר במלחמה, כאשר נזקק לכל קשריו.

בעקבות כיבוש פולין על ידי הגרמנים בתחילת מלחמת העולם השנייה היגר שינדלר לפולין בחיפוש אחר הזדמנויות עסקיות. הוא השתלט על מפעל לייצור אמייל שהוסב אחר כך לייצור תחמושת בקרקוב. (לפני הכיבוש הנאצי היה המפעל בבעלותו של יהודי בשם נתן וורצל. בנוסף, השתלט על חנות כלי בית שמכרה את תוצרתו של אותו מפעל והייתה במקור בבעלותו של יהודי אחר - יוליוס וינר). מכיוון שראה ביהודים כוח עבודה זול, העסיק אותם. יותר מאוחר, עם התבהרות כוונות הגרמנים למה שכונה "הפתרון הסופי" הוא הבין כי היהודים הם יותר מכוח עבודה זול - הם אמהות, אבות וילדים, שנחשפים לאלימות חסרת רחמים. שינדלר קיבל אז החלטה גורלית שסיכנה את מעמדו ורכושו. הוא החליט לנסות ולהציל את עובדיו. בעזרת קשריו וכספו הוא הצליח להערים על הנאצים ולהשתיק אותם.

לאחר המלחמה עבר שינדלר יחד עם אשתו ותריסר יהודים לארגנטינה לאחר שארצות הברית סירבה לבקשתו לעבור אליה. עסקיו שם התמוטטו, והוא חזר לגרמניה בשנת 1958. בשנת 1962 נתקבלה בקשה מקרב היהודים שהציל להכריז עליו כחסיד אומות העולם, אך התערבותו של יוליוס וינר שהיה בנו של מנהל חנות כלי הבית עליה השתלט, טרפדה את ההחלטה. וינר גם גייס לעזרתו את נתן וורצל, כעת ניסן קידר, בעליו המקוריים של מפעל האמייל.

למרות זאת חש שינדלר קשר אמיץ לישראל וביקר בה 16 פעמים עד שנפטר ב-9 באוקטובר 1974. שינדלר ביקש להיקבר בירושלים, ולכן הובא לקבורה בבית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון. בשנת 1967, למעלה מעשרים שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הוחלט להכריז על אוסקר שינדלר כחסיד אומות העולם.

סיפורו של אוסקר שינדלר פורסם בספר "רשימת שינדלר" שכתב תומאס קנילי, ושעל-פיו נוצר בשנות ה-90 סרטו של סטיבן ספילברג, "רשימת שינדלר". הספר והסרט עוררו הזדהות רבה עם דמותו של שינדלר.

דמותו של אוסקר שינדלר מעוררת מחלוקות רבות. האם מדובר במלאך מציל או בנאצי אכזר? מספר עובדות ועדויות מעלות תימוכין לכאן ולכאן. בשלב מסוים הקים שינדלר מפעלים לייצור נשק. וכאן הדילמה – שינדלר העסיק יהודים בייצור נשק שייעודו לפגוע בהם. אם קודם לכן, במפעלי הסירים, לא היה ברור מהו המניע של שינדלר להעסקת יהודים, מניע מוסרי או מניע כספי-אישי, הרי שעם הקמת המפעלים לייצור נשק גוברים סימני השאלה. עוד קודם לכן מעידים העובדים בחנותו של יוליוס וינר כי שינדלר השאיר אותם פעם מפני חיפוש שיערכו (ובסופו של דבר ערכו) הגרמנים בבתי יהודים. (היה זה לפני הקמת גטו קראקוב וכליאת היהודים בתוכו.) גם עדותו של נתן וורצל על הדרך בה השיג שינדלר בעלות על המפעל (ועדותו של וינר התומכת בה) אינן מתאימות לדמות החסודה העולה מהספר ומהסרט. מצד שני, וורצל עצמו מעיד ששינדלר הדליף לו פעם על 'אקציה' המתוכננת בגטו וכך הצילו. מעבר לכול, דבר אחד ברור מאוד: במפעליו של שינדלר היו היהודים מוגנים. הנאצים נשארו מחוץ לגבולות המפעל ולא הורשו להיכנס אלא עם אישור מיוחד משינדלר עצמו. בנוסף, היהודים קיבלו מזון ובגדים חמים שאפשרו להם להתקיים כבני אדם. כמו כן, לכל 'יהודי שינדלר' היו מסמכים המעידים עליהם ככשירים לעבודה מבחינת גיל ומצב גופני. יהודי שינדלר, 1,200 גברים, נשים וילדים, נשארו עובדיו של שינדלר עד תום המלחמה וכך למעשה ניצלו.

פלשוב  PLASZOW

מחנה עבודת כפייה ואחר-כך מחנה ריכוז. המחנה הוקם בסתיו 1942 בפרברי קרקוב, (מחנה עבודת כפייה של מפקד המשטרה והס"ס במחוז קרקוב), ובינואר 1944 הפך למחנה ריכוז. בניית המחנה החלה בקיץ 1942 בשטחי העיר קרקוב, על אדמת שני בתי-קברות יהודיים, על אדמות הקהילה היהודית וכן על אדמות פרטיות, שהתושבים הפולנים גורשו מהן. בניית המחנה הורחבה בשיטתיות. הוא הוקף גדר תיל כפולה, מחושמלת תמיד, באורך ארבעה קילומטרים, וב 1944- הגיע לשטחו המירבי, כ 800- דונם.

מחנה פ' היה מחולק לכמה חלקים: מגורי הגרמנים, בתי-מלאכה לייצור, והמחנה גופו – מחולק לנשים ולגברים, לפולנים וליהודים.

ב 14-13- במרס 1943 , בעת חיסול גטו קרקוב, גורשו רוב תושביו היהודים לבלז'ץ, כ 2,000- יהודים נרצחו ברחובות העיר (ונטמנו בקבר-אחים בפלשוב), והשאר, כ 8,000- נפש, גורשו למחנה בפלשוב.

בתחילת יולי 1943 הוקם במחנה פלשוב מחנה נפרד לפולנים ושמו Arbeitserziehungsh?ftling (חינוך אסירים לעבודה) ואליו הובאו פולנים שנאשמו בעבירות מינהליות-משמעתיות (לתקופה של כמה חודשים) או שנאשמו בעבירות פוליטיות (לזמן בלתי מוגבל). בחלק הפולני נכלאו גם כמה עשרות משפחות צוענים, ובכללם ילדים קטנים.

מספר האסירים במחנה לא היה קבוע; לפני חיסול גטו קרקוב היו במחנה 2,000 גברים, במחצית השנייה של 1943 – כ 12,000- נפש, במאי-יוני 1944 הגיע מספר האסירים לשיא של 24,000-22,000 , ובכללם בין השאר כ 8,000-6,000- יהודים מהונגריה. תחילה היה . מספר האסירים הפולנים 1,000 אחרי מרד ורשה הפולני, הגיע מספרם ל 10,000- במחנה היו גם אסירים פליליים גרמנים, והם שימשו בתפקידים שונים במחנה. על-פי האומדנים, עברו דרך המחנה כ 25,000- אסירים קבועים, כלומר ממוספרים, וכן מספר בלתי ידוע של אסירים זמניים ובני-ערובה.

 אמון גת, (אחד בפברואר -1943 ספטמבר 1944) , היה אחראי עיקרי לפשעים חמורים ביותר, כגון רצח המונים, סלקציות, 'השמדה באמצעות 'עבודה' והשתתפות אישית ברצח.

עד 1944 היו רוב השומרים במחנה אוקראינים בשירות הנאצים, ואחרי הפיכת המקום למחנה ריכוז היו השומרים במחנה כ 600- אנשי 'גולגלת המת' של הס"ס. בעת היותו מחנה עבודת כפייה נרצחו בפלשוב המוני יהודים, ואחרי שהפך למחנה ריכוז הובאו אליו פולנים שנשפטו בידי בתי-משפט מהירים של המשטרה על פעילות פטריוטית, ונורו למוות.

על-פי אומדנים נרצחו בפלשוב, בקבוצות וביחידים, כ 8,000- נפש. משהתקרב הצבא האדום, הוחל בקיץ 1944 בפירוק המחנה ובהעברת האסירים למחנות אחרים או לאתרי השמדה בתאי גזים, כגון 2,000 האסירים היהודים שבסוף מאי 1944 נשלחו לאושוויץ להמתה בגז.

בספטמבר 1944 חוסל גם החלק הפולני של המחנה וטושטשו עקבות הפשע על-ידי פתיחת

קברות המונים ושריפת הגופות שנערכו בערימות.
 ב 14- בינואר 1945 עזבו את המחנה אחרוני האסירים לכיוון אושוויץ.