יום שלישי 8 באפריל 2008

• נסיעה לאושוויץ 2 בירקנאו.לפני כן עצירה במקום הורדה האנשים תצפית מרחוק
• כניסה למחנה מסילות ברזל ארוכות ובניהן רחבת ביצוע הסלקציה.
• המון צריפים ושאריות צריפים צריף ארוך של חורים לשירותים צריפי מיטות 3 קומות
• צריפים לעובדים של המחנה עם שירותים פחות צפופים וקרש ובהמשך ברזיות וכיורים ארוכים.
• כל המחנה מוקף גדרות חשמליים ומסביבו בונקרים ממוגנים של הגרמנים. אני מביטה על הגדרות ונזכרת בסיפור ששמעתי מפי ניצול ברדיו ביום השואה לפני כמה שנים איך עמד המון שעות בין 2 גדרות התיל החשמליות ונזהר שלא לגעת ידע שאם יגע יתחשמל וימות. אני מנסה לדמיין איך זה.
• מעבר לאזור תאי הגזים והמשרפות – הכל הרוס, הגרמנים פיצצו הכל לפני הכניעה יש רק זיכרונות וסיפורים על איך ומה היה בדיוק מהיכן נכנסו לאן פנו איפה הומתו ולאן הושלכו הגופות.
• מבנים עגולים של בריכות ומערכת ניקוז וביוב
• מעבר לכוון מחנה "קנדה" המקום בו נבזזו הבגדים והציוד של הנרצחים מוינו וקוטלגו חוטאו ונשלחו לגרמניה.
• רישום האסירים קעקוע על היד, הסרת כל שער הראש והגוף ובגדי פסים
• תצוגת אוספים של חפצים שונים של האסירים.
• אנחנו הולכים לכוון האנדרטה המרכזית לטקס שיקיימו הילדים ובדרך שרים את השיר ברית דמים.

ברית דמים

ביצוע: מירי אלוני
מילים: עמנואל צבר
לחן: יאיר רוזנבלום

על דעת המקום, ועל דעת הקהל
רכבנו סופה וגם סער,
בוטחים,
"אל תשלח ידך אל הנער".

ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה
עוד זה מדבר וזה בא
הלילה ההוא, ייקחהו האופל,
הלילה ההוא בא.

למודים ושבעים, יודעים את השעה,
שעטו הראלים, יובלים,
חיילים
לבנון ושריון וקול שובר ארזים.

ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה
עוד זה מדבר וזה בא
הלילה ההוא, יקחהו האופל,
הלילה ההוא בא.

בלילה ההוא, אמא, הראל לקינות יובל,
עוד זה מדבר וזה בא, אמא,
יובל על במותיך חלל.

בלילה ההוא, אבא, היתה צעקה גדולה.
עוד זה מדבר וזה בא
הראל גם יובל, יובל גם הראל,
ועיר תלפיות שכולה.

ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה
עוד זה מדבר וזה בא
הלילה ההוא, ייקחהו האופל,
הלילה ההוא בא.

• טקס ליד האנדרטה במחנה מאד מרגש אני מביטה בניצולים שליוו את הילדים.
• מעבר לאושוויץ 1
• בשער הכניסה השלט – העבודה משחררת. אבא שלי סיפר על השלט הזה עכשיו אני יודעת בוודאות שאבא שלי היה באושוויץ 1 בבלוק מספר 8 , המחנה מוקף בגדרות חשמליים. המחנה הפך בעצם למוזיאון בעיקר לקורבנות שאינם יהודים מקום תצוגת גופות האסירים שנהרגו במהלך ניסיונות בריחה,
• המדריך שלא יכול היה ללוות אותנו המליץ שניגש לבלוק 4 5 6 ו- 11 שלושת הראשונים הם ביתני תצוגה של תמונות, וחפצים שנאספו ונלקחו מהאנשים שהובאו למחנה כלי אוכל, שערות, נעליים, ציוד תפילה טליתות, פרוטזות, תיקים, מזוודות,בגדי תינוקות צעצועים, מברשות שיער, תצוגת בגדי הפסים
• בלוק 11 בלוק המוות בית המעצר המרכזי של המחנה מחוצה לו  קיר המוות, צינוקים ותאי עינויים בהם גם נערכו ניסיונות המתה בגז
• צריף הגסטאפו עמוד התליה של רודולף הס ימ"ש מייסד המחנה ומפקדו הראשון
• תאי גזים ומשרפות
• עוזבים את אושוויץ ונוסעים לכוון שדה התעופה בקטוביץ
• בדרך עוד עוברים בעיר הולדתו של אביהם של רמי ושמשון - זביירצ'ה מוצאים את הבית בו גר ואח"כ ממשיכים לבית הקברות היהודי בעיר. מחכים לאיש המפתח שמגיע ברכב ישן נכנסים לבית הקברות ומדליקים נר נשמה ואומרים קדיש.
• ארוחה פולנית אחרונה בפונדק דרכים מרק עוף עם אטריות ודג עם ירקות ותפוחי אדמה
• שדה התעופה בקטוביץ המתנה לטיסה בבית הקפה שבשדה משחזרים שיחות מהיומן של דליה ופורצים בהתקפת צחוק חסרת מעצורים.
  
• חגי מתאר את רשמי המסע במילים הבאות:
  
  

  המסע לפולין כולו תמונות תמונות לא בהכרח ברצף לא בהכרח בסדר הגיוני , פשוט תמונות תמונות.

  שמוליק סב לאחור ואוסף עצמו שעה שבנו קורא בטקס באושוויץ. שמשון מבין את נפשו טוב יותר אל מול ספסל  הבטון המחורר ל200 איש בצריף, שעה קודם לכן.

  רמי מוליך בנחישות את החבורה בסמטאות הרובע היהודי, לאן רק הוא אולי יודע. שמוליק חוזר עם תפוחי עץ מהשוק ומציע אותם לרמי שחש בחסרונם.

  שמשון משוחח בפולנית שוטפת עם פולני קצת שיכור על זוג אופניים שכל שהוא אומר זה " מה אתה אומר" . וסיסמת המסע "דוזום בגאזום " שהודבקה בעקבות שמוליק, לכל מה שרק התאים.

  הספסל האמצעי ישן. הספסל האחורי מחדש את השפה הפולנית כמקדם. דליה מקריאה על הילד המגמגם, מספרים על תפוח העץ והחתונה ומעשה בשתי נפשות שירדו לעולם לתיקון. 

  צלילים- הצלילים של עוד זה מספר וזה בא – של השכול המודרני, של התקומה מול השכול הנורא של הדור הקודם. הצלילים של שמוליק שר בבית הכנסת נוז'יק בוורשה. צליל קולו של שימשון קורא את שירו על יער לופוחובה.

  נזכרים במאכלים פולנים- זורק וביגוס פירוגי וגלומפקה. פלטת העץ במסעדה הפולנית בוורשה העמוסה על גדותיה, השולחן לאחר מידנק העמוס במסעדה בעודף מנות והריח בשירותים שגרם להתקף צחוק לאחר מכן.

  כוסות הבירה במסעדה, במלון, בפאב , הסמבוקה, הוישניאק, הסליבוביץ ושני מיץ אשכוליות בבקשה.

  דליה מקריא מיומנה ומנתחים את החיים, את עצמינו לתוך הלילה, כל אחד מכיר אנשים חדשים ואולי את עצמו.

  הבת שלי בוכה במידנק וכבויה באושוויץ ולא הייתי לידה ביער לופוחובה שם בכתה לראשונה. קדיש ליד הבור השקוע – בוורשה , בלופוחובה בפלשוב.

  נרות הזיכרון כפנסים מאירים באור קטן מרצד, כמעט וכבה את כל הנסיעה מתחילתה עד סופה.

  עוד ועוד, המון תמונות שיש לצבור לסדר לערוך ולנסות לעכל , לזה יידרש עוד זמן רב.    

כמה שירים שעלו לי במהלך המסע

חכי לי סלוניקי  -  פוליקר

עוד גבול אחד, עוד נצח זמן
חכי לי, סלוניקי
רבה הדרך ליוון
חכי לי, סלוניקי

שוטט הלב, קפוא הדם
בשלג של גרמניה
כולם כולם אבדו לי שם
בלאגר בפולניה

חיוורי פנים, שרידי חיים
פליטי מסע המוות
בלויי טלאים הנה באים
לבכות ברחובותייך

החופש בא, אביב חדש
קרוב אני אלייך
כצל דהוי בגוף חלש
אבוא בשערייך

אפר ואבק – פוליקר יעקב גלעד

יום אביב ריחות לילך
בין חורבות העיר שלך
יום יפה לדוג בנהר
בתוכי הלב נשבר
שם היתה ואינה
ילדותך אישה קטנה
אנשים שאיש לא מכיר
אין אפילו בית שיזכיר

ואם את נוסעת לאן את נוסעת
הנצח הוא רק אפר ואבק
לאן את נוסעת לאן את נוסעת
שנים וכלום עוד לא נמחק.

קחי מעיל יהיה לך קר
כסף כיס, גביש סוכר
אם יהיו קשים הימים
הזכרי בי לפעמים
ואם זה עוד מסע נואש
אל הצריף, אל המגרש
במסילת העיר הישנה
איש לא יחכה בתחנה.

ואם את נוסעת...

מי ימתיק לילותייך
מי יקשיב לביכייך
מי ישמור צעדייך בדרכך.

קחי מעיל יהיה לך קר.

סיפור שנזכרנו בו באושוויץ

תפוח מעל הגדר/ הרמן רוזנבלט

נולדתי ב-1930 בכפר קטן בפולין, הצעיר מבין ארבעה אחים. בגיל תשע החל עולמי להיחרב. הנאצים פלשו לפולין ב-1939, ומשפחתי הובלה אל גטו קטן. משם נשלחנו לפיוטרקוב, גטו גדול שהיה נתון בהשגחה קפדנית יותר. שם מת אבי מטיפוס.

זמן קצר לאחר מכן שמענו שהגטו עומד להתפנות. חולקנו לשתי קבוצות. הבריאים והחזקים יועדו למשלוח למחנות עבודה. האחרים הועמסו על קרונות בקר ונשלחו להשמדה בטרבלינקה.

אמי נשלחה לשורה ה"גרועה". הלכתי אחריה כי רציתי להישאר איתה.

אמי הסתובבה אליי ואמרה: "הרמן, אני לא אוהבת אותך. עזוב אותי!"

אחי הבכור, שנטל על עצמו לדאוג לכל המשפחה, משך אותי אליו ואמר: "תישאר איתי ותעשה כל מה שאני אומר לך. נקודה."

אחר כך הבנתי שרק משום שאמי אהבה אותי כל כך, היא רצתה לוודא שאצטרף לאחיי, שכן איתם היה לי סיכוי לשרוד.

הגרמנים שאלו בן כמה הייתי. "שש עשרה", עניתי, בדיוק כפי שאחי אמר לי להגיד. הייתי נער גבוה בן 12, והצלחתי להעמיד פנים שאני מבוגר יותר.

אמי נשלחה לטרבלינקה ואילו אחיי ואני נשלחנו למחנה עבודה. הוצבתי בנגריה ועבדתי כצַבָּע. זו הייתה עבודה מפרכת, במשך שעות רבות, ובתנאים בלתי-אנושיים שקשה לתאר.

"אל תקראו לי הרמן יותר", אמרתי לאחיי. "תקראו לי 94983", כמספר שעל זרועי.

לאחר מכן נשלחנו לגרמניה, לבוכנוואלד, לעוד שלושה חודשים של עבודה מפרכת ביותר. עבדתי יום ולילה, חוצב סלעים במחצבה, ומעביר גופות אל הקרמטוריום. זה היה סיוט.

במשך כל המלחמה נשארנו כולנו, ארבעת האחים, ביחד. עבדנו יחד, ישנו יחד ואכלנו יחד. בכל פעם שהיתה סלקציה, הם העמידו אותי ראשון בתור. בכל דרך שהלכתי, הלכו גם הם בעקבותיי. הייתי הצעיר ביותר, ותפקידם היה לשמור עליי.

תפוחים בשליבן

ב-1943 נשלחנו למחנה אחר בגרמניה, במקום בשם שליבֶּן. שם נשלחתי לעבודה בייצור פצצות נגד טנקים. עבדתי בלילות, וישנתי במהלך היום. תמיד היה לי קר, ותמיד הייתי רעב.

יום אחד הופיעה אמי בחלומי. היא אמרה מעט מאוד: "אני שולחת לך מלאך". ואז התעוררתי.

כמה ימים לאחר מכן, הלכתי במחנה, קרוב לגדר. מובן שאי אפשר היה לגעת בגדר, כי היא הייתה מחושמלת. אם רק התקרבת לגדר, הנאצים היו יורים בך. אבל קלטתי משהו בזווית העין, מעברה השני של הגדר: ילדה קטנה, בת עשר, שהתחבאה מאחורי עץ.

אז לא ידעתי זאת, אבל היא הייתה בת למשפחה יהודית שהתחזתה כלא-יהודית. אביה הכיר כומר, שסידר מסמכים מזויפים עבור המשפחה כולה. הם לא רצו שיזהו אותם בפולין, ולכן עברו לגרמניה ועבדו בחווה.

הסתכלתי סביב ובדקתי שהשומרים אינם משגיחים בנו. ואז שאלתי אותה, בגרמנית: "יש לך משהו לאכול?" ראיתי שלא הבינה אותי, וחזרתי על הבקשה בפולנית. היא הושיטה יד אל כיס מעילה, הוציאה תפוח, וזרקה אותו אליי.

התפוח נחת בין שתי שורות גדר תיל, ואני הסתכנתי בזחילה ביניהן. אבל זה היה שווה את המאמץ. כמה זמן עבר מאז שראיתי תפוח!

תפסתי את התפוח, ובעודי רץ, שמעתי אותה אומרת: "להתראות מחר".

למחרת באתי אל אותו מקום באותה שעה. היא הייתה שם, וזרקה אליי פרוסת לחם.

אמי צדקה. היא שלחה לי מלאך.

לא סיפרתי לאדם על כך. אפילו לא לאחיי. הם היו אוסרים עליי, בלי ספק, להתקרב לגדר. אבל סכנת המוות לא הרתיעה אותי. רק רציתי לאכול משהו!

פגישות אלו נערכו, מדי יום, בערך באותו זמן, במשך שבעה חודשים. במשך כל אותו זמן, לא דיברתי עם הילדה. לא ידעתי את שמה, והיא לא ידעה את שמי.

ואז הגיעה לאוזנינו השמועה שלמחרת יעבירו אותנו למחנה אחר. אמרתי לילדה שלא תבוא עוד. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. האמת היא, שעם כל מה שהתרחש מסביבי, ובמאמציי לשרוד, שכחתי אותה לזמן מה.

נדחסתי עם אחיי אל תוך קרון פחם, שלקח אותנו לטרזינשטאט, עיירה צ'כית שהפכה כולה למחנה ריכוז. שוב עבודת פרך, ושוב רעב.

ואז, יום אחד במאי 1945, הודיעו לנו הגרמנים שעלינו להתייצב בעשר בבוקר למחרת, בחלק מסוים של המחנה. ידענו את משמעות הדבר: אנו עומדים להישלח לתאי הגזים.

אבל אז התרחש נס, ששינה את אותן התוכניות כליל. המפקד הנאצי של המחנה, קארל ראהם, ידע שהמלחמה עומדת להסתיים, ובניסיון להציל את עורו, הלך לצלב האדום והודיע להם על הרצח העתידי בטרזינשטאט.

באותה עת עשו אלפי חיילים רוסים את דרכם לפראג, אך עם קבלת מידע זה הם ביצעו מעקף ועברו דרך טרזינשטאט.

בשמונה בבוקר, שעתיים בלבד לפני מועד ההוצאה להורג, נשמע קול צעקות והמולה גדולה. שערי המחנה נפתחו לרווחה. אחיי ואני שוחררנו! (הצלב האדום אכן נתן לראהם לצאת לחופשי, אך הוא נתפס ונשפט בבית משפט צ'כי, שדן אותו למוות, וסופו שנתלה).

פגישה עיוורת

אחרי המלחמה ניסיתי לשקם את חיי. נסעתי קודם לאנגליה ואז לארה"ב. למדתי אלקטרוניקה ושירַתִּי בצבא ארה"ב. התארסתי ועמדתי להינשא שלוש פעמים, אך ביטלתי את האירוסים בכל פעם... כנראה שלא מצאתי את בחירת לבי. בסופו של דבר פתחתי בניו-יורק עסק להנדסת חשמל.

יום אחד, ב-1957, קיבלתי שיחת טלפון מחברי סיד. הוא היה הונגרי ויצא באותה עת עם צעירה יהודיה מניו-יורק, שהייתה אף היא הונגריה. לאישה זו הייתה חברה פולניה, וסיד חשב שמכיוון שאני פולני, אולי הוא ישדך בינינו. בתחילה התנגדתי, ידיי היו מלאות עבודה בעסק שלי, ולא היה לי כל עניין בפגישות עיוורות, אבל סיד עמד על כך שאנסה לפחות.

נפגשתי איתה. שמה היה רומה, והיא הייתה אחות בבית החולים בברונקס. יצאנו לארוחת ערב והיה לנו נעים ביחד. היא הייתה יפה, עדינה וחכמה.

בדרך הביתה, התחלנו לדבר על חוויות המלחמה שלנו. סיפרתי לה שהייתי במחנה ריכוז.

"ואיפה היית את?" שאלתי.

"התחבאתי עם הוריי בגרמניה", היא אמרה. "ליד החווה שלנו היה מחנה ריכוז. נהגתי ללכת לגדר, ולזרוק אוכל לילד אחד."

"באמת? איך הוא נראה?"

"הוא היה גבוה ורזה."

טוב, הרבה אנשים היו גבוהים, וכולם במחנה היו רזים. שאלתי אותה: "מה הוא נעל?"

"סמרטוטים".

אני נעלתי סמרטוטים.

הקשיתי עוד: "כמה זמן זה נמשך?"

"בערך שבעה חודשים."

"ויום אחד, הוא אמר לך לא לבוא יותר, כי מעבירים אותו למחנה אחר."

"כן."

"טוב, רומה, אני הייתי הילד הזה."

"ואני הייתי הילדה."

הצעתי לה נישואין באותו הרגע.

"אתה מטורף", היא אמרה.

"עכשיו, אחרי שמצאתי אותך", אמרתי, "אני לא מתכוון לאבד אותך שוב."

כמה ימים לאחר מכן, היא הזמינה אותי לביתה, לסעודת שבת. כעבור מספר חודשים נישאנו.

ברור לי שהגורל האלוקי הפגיש בינינו. בעצם, הייתה לנו איזושהי הזדמנות לפחות פעם אחת בעבר. ב- 1950, רומה למדה סיעוד בישראל, ואני נסעתי לישראל לביקור. הייתי בקבוצה שנפגשה עם קבוצת אחיות, ורומה ואני דיברנו מעט. אך לא נכנסנו לפרטים בעניין המלחמה, ומכיוון שעברו עשר שנים, לא זיהינו זה את זו.

הפעם, לא החמצנו את ההזדמנות.

שלושה גורמים

כשאנשים שואלים אותי איך עברתי את המלחמה בשלום, אני עונה ששרדתי בזכות שלושה גורמים מרכזיים:

ראשית, רומה קיימה אותי במשך שבעה חודשים. היא הזינה לא רק את קיבתי, כי אם גם את נשמתי. היא נתנה לי תקווה.

שנית, אחיי טיפלו בי במסירות יוצאת דופן. כולנו רעבנו ללחם, אך בכל יום הם בצעו חתיכה מקצבת הלחם שלהם ונתנו לי, מכיוון שהייתי נער מתבגר. הם טיפלו בי באהבה אמיתית.

פעמים רבות הם הצילו אותי ממוות. ביום חורף קר אחד, בנינו מדורה קטנה כדי להתחמם. שומר נאצי ראה אותי זורק פיסת עץ אל האש, והכה אותי בראשי, במקל. הוא הכה אותי בעוצמה כזאת שאיבדתי, זמנית, את מאור עיניי. אילו היה מישהו יודע על כך, הייתי נחשב ל"בלתי כשיר לעבודה", ומיועד להשמדה. מדי יום הובילו אותי אחיי לעבודה, וביצעו את עבודתי, כדי להסתיר את עיוורוני. בסופו של דבר, ראייתי שבה אליי.

ושלישית, אני מאמין ששרדתי משום שאמי מעולם לא עזבה אותי. לא רק במהלך המלחמה, אלא עד עצם היום הזה, היא אתי, מגינה עליי.

ב-1992 כשעבדתי בחנות שלי, אירע שוד בחנות. נוריתי בבטן. הרופאים החישו אותי לשולחן הניתוחים והוציאו את הכדור. בעודי נתון להשפעת סם ההרדמה, נגלתה אליי אמי ואמרה: "אל תדאג, הכול יהיה בסדר." הרופאים לא הבינו אל מי אני מדבר.

הייתי במצב מצוין אחרי הניתוח. סגרתי את העסק ועברתי לפלורידה.

אמי השפיעה מאוד על חיי שוב, ב- 1999. בכל אותן שנים שעברו מאז המלחמה, לא דיברתי על מה שעברתי במהלכה. רציתי לשכוח הכול. אבל אז עברתי ניתוח מעקפים, ואמי הופיעה לפניי בחלום. היא אמרה: "יש לך סיפור לספר, נכדיך צריכים לדעת מי היה סבא שלהם."

בעקבות זאת, כתבתי ספר בשם "הגדר", שעומד להפוך לסרט בקרוב. הצילומים ייערכו במקום ההתרחשות, בהונגריה.

בראשון ביוני 2007 חגגנו, רומה ואני, חמישים שנות נישואים. אני חולק את חיי עם אותה ילדה קטנה שזרקה אליי תפוח מעבר לגדר. רומה היא המלאך האמיתי שלי, ואני לא מתכוון לאבד אותה.

כפי שסופר לשרגא סימונס.

על ההשמדה מעבר לוארשה ולודג'- כריסטופר בראונינג.

מלחמת הבזק הנאצית הנוראית ביותר נגד היהודים התקיימה על אדמת פולין.במהלך 11 החודשים ממרץ 42'   עד פברואר 43 חוסלה כל יהדות פולין. עוד בטרם החלה ההשמדה כבר רוכזו 20% מיהודי פולין בשני הגטאות הגדולים: וארשה ולודג'. כל השאר הצטופפו בגטאות בכ 700 ערים ועיירות שונות. כדי לנהל את הרצח היה צורך בתיאום של מערכות שונות., היה צריך להתגבר על מערכת התחבורה, לפתח יכולת הריגה וטיפול בגופות, ולגייס כוח אדם כדי לאסוף את היהודים. באזור הגנרל גוברנמן חיו כ-2 מליון יהודים ב-5 מחוזות. רצח היהודים הללו הופקד בידי אודיליו גלובוצניק מפקד הS.S. בלובלין, אף שסמכויותיו הורחבו מעבר למחוז לובלין (טרבלינקה לדוגמא  שכן במחוז וארשה השכן).

גלובוצניק ועמיתיו ראשי הס.ס. והמשטרה קיבצו בכל מקום כוחות אד הוק לטיהור גטאות, ממקורות כוח אדם שונים ומשונים. ניתן ללמוד איך העסק עבד מהאקציה שנערכה בטרנוב שבמחוז קרקוב: ראש הס.ס. בקרקוב היה יוליאן שרנר , שרנר קיבץ כוח עבודה סביבו שכלל אנשים ממשטרת הסדר, משטרת הביטחון, יחידות ואפן ס.ס. וגם כוח מהשלטונות המקומיים.טרנוב מנתה 70,000 איש. היא הייתה אמורה לשמש כמוקד לאקציה הראשונה, בפרובינציה לאחר קרקוב. בטרנוב קובצו 40,000 יהודים, מהסביבה הקרובה. לא היה כאן גטו. למרות שהיהודים נדחקו לאזור הצפון- מזרחי  של העיר. כוח האדם שעמד לרשות המבצע היה מצומצם: יחידה של משטרת הבטחון: 20-30 איש. יחידת שוצפוליציי: 20 איש. 100 שוטרים פולנים, היו עוד כמה יחידות אך זה לא הספיק, שרנר הביא פלוגה של בטליון 307 ממשטרת הסדר ופלוגה נוספת של ואפן ס.ס. סה"כ בערך: 600 שוטרים גרמנים,100 שוטרים פולנים, ניצבו מול 40,000 יהודים.ימים אחדים לפני האקציה, נקראו כל היהודים שביקשו רישיון עבודה להתייצב  לבדיקת מסמכים ובדיקה פיזית. בבוקר של ה11 ביוני נאספו כל יהודי טארנוב ברחבה המרכזית של העיר. בעלי רישיונות עבודה הורשו להישאר. חסרי הרישיונות שהיו מסוגלים לצעוד, הוצעדו לתחנת הרכבת, אלה שנחשבו חלושים לצעידה הועלו למשאיות שנסעו אל היער בהגיעם לשם הוכנסו לבורות ונורו. לצורך הירי הזה המציאו הגרמנים את אחד מביטויי הלשון הנקייה המקברים ביותר: " יישוב מחדש מקומי". הנוהל נשנה שוב ב15- וב18 ביוני אך בו ה"יישוב מחדש המקומי" בוצע בבית הקברות היהודי שבקצה העיר ולא ביער. 10,000 איש גורשו לבלז'ץ, ו10,000 נורו במקום. לאחר מכן הוקם גטו מסוגר בו חיו היהודים עד 12.9.42, אז הובלו 4,000 יהודים לבלז'ץ, ב15.11.42 נלקחו עוד 3,000 יהודים, ייתרת הגטו הפך למחנה עבודה.

 בספטמבר 43' העביר אמון גת 2,000 יהודים לפלשוב כל השאר 4,000 יהודים נשלחו לבירקנאו. כך, ב- 6 רכבות ושלושה מעשי ירי, שבוצעו ע"י 600 גרמנים חוסלה קהילת טרנוב שמנתה 40,000 איש.אנשי מבצע ריינהרד הצליחו לעמוד במשימתם למרות התנאים הקשים בהם עבדו. בגלל המחסור בזמן לא היה להם סבלנות לחכות שראשי היודנראטים יעסקו באיסוף והם שיגרו את יחידות החיפוש בעצמם, בטרנוב לדוגמא הם רצחו שלושה מחברי היודנראט כבר ביום הראשו,ן כי לא מספיק אנשים התייצבו לגירוש. הגרמנים התגברו על בעיית כוח האדם ע"י הפעלת ברוטאליות קשה. היישוב מחדש המקומי הייתה שיטה שהשתמשו בה כאשר לא היו אמצעי תחבורה זמינים. במחוז לובלין הושמדו קהילות שלמות בירי כשהתברר שפסי הרכבת מרוחקים מדי או שאין מספיק קרונות. כלומר הוצאות להורג מקומיות לא היו ייחודיות לבריה"מ אלא עשו בהם שימוש נרחב גם ברחבי פולין.