מפנקסו של שמשון

בדרך לפולין.... אפריל 2008

...לאסוף את המילים ביקשתי,

ללכוד את העבר...

עטוף בזיכרון אם ואב.

את אחי הצעיר ביקשתי,

לחוש מן הרחם הכואבת,

בארץ אבות,

שפצעה נוף ילדותנו.

כפרי בשל שקליפתו נפרשת,

טובל אצבע קטנה

לטעום מליבתו,

החמוץ או מר, או אולי מתקתק.

רוצה לגעת, למשש, את הפצע

ואולי הבית.

פולין , ארץ אחרת,

אדמה אדומה ויערות חשוכים,

רוח מעמעמת קול החי.

קר שם, בין מצבות האבן.

הלמות מגפיים וחריקת קטר,

פסי רכבת שלוחים אל האופק,

עפר ואפר כבלילה מבולבלת,

בשאון הערים שוקקות חיים.

פולין, ארץ אחרת,

ארץ הקדיש.

... אספתי את עצמי

נטלתי מאחי עוד פיסה

אחזתי אותו במדשאות מאידנק.

שאפתי נשימה עמוקה,

השארתי עוד דמעה בבירקנאו,

כעסתי בכאב בקילצה...

ואהבתי את הרגע ואת הפשוט,

הודיתי ליש ולמעט,

סלחתי לאם ואב.

שם.. נגעתי בחצרות נעוריהם,

...שחור היה שם בחדרי המדרגות...

כמו הזמן עצר מלכת...

מגן דויד בכתובת נאצה על הקיר.

שמעתי קולות של ילדים...

פעם היתה פה סלקציה...

משהו מת שם...

מת ולא יקום.

ואני חי בארץ החלום.

נוקם בעצם הקיום.

*****

        שיר הלל לחסידה...

 פלומת נוצות חבוטה,

 ערימת זרדים ארוזה,

 במבואות הכפר...על עמודי החשמל...

 מבצר מתי מעט,

 של בעלת כנף לבנבנה.

זקופה וניצבת

 על רגל אחת, ענוגה,

 יציבה,

 לוחמת לקינה,

 רוקמת בחוטים דקים,

 חלון בטוח

 צופה ימים.

זקופה ועומדת,

 בוטחת בעצמה,

 שולחת מבט מאמין,

 העולם כולו שלה,

 השמים מבטיחים... 

 בארץ,

 שלא ידעה

 לתת...

 ליהודי שלה...

 בית או פינה...

 אדמת פולין מדממת

 בדממת מוות

 ואין ציפור שיר.

 זקופה וניצבת

 לוחמת לקינה.

 החסידה.

*****

     טרבלינקה – פרקים ושורות.

       א.

 ביערות של תום

 הוצף המות.

 ערימות של אפר,

 מכסות פאר,

 גופות אדם.

מדשאות של דם

 מתהדרות באבנים...

 מצבות חלום,

 שהוגז בגז

 וניתך לעפר,

 שפער...

 והשאיר רק,

 דגל אחד

 כחול לבן.

     ב.

 פסי הרכבת חלודים

 השמים נצבעים בתכול אפור.

 היער עוטה מחלצות

 של קיץ.

 אנשים חיים בכפרים,

 הנושקים לגדר.

 הקולות עוד רועמים,

 מרחק פסיעות

 מהמשחטה המעשנת,

 שהותירה רק תמונות, שמות

 ואבנים.

פסי הרכבת דוממים,

 השדה ירוק,

 חקלאים פולנים חורשים,

 אדמה פורייה

 מבשר אנשים.

 העשן חורך זיכרונות,

 רק של יהודים.

פסי הרכבת זועקים,

 המאכלת כוסתה בבטון.

 מקלחות של גז

 חנקו את הזכות לחיים,

 מהמטען האנושי,

 שנארז בקרונות

 ובשר שנימול עלה באש,

 כלפיד של חלום,

 שלא כבה

 עד עצם היום.

         פרוסה דקה

פרוסה דקה, רק אחת,

לנגוס בה בקשה.

הפירור טעם לחיכה.

נטלה קליפה של שום,

הריח מילא את ריאותיה,

ניחוחות של חיים.

חלמה על תפוח אדמה,

רק אחד,

להתכנס בתוכו,

 למרוח את שפתותיה

בלחלוחית של אדמה.

אמא... אמרה...

לחם...

פרוסה דקה, רק אחת.

ועוד לחם....

לחם ילד לחיים

חלום את לילותיך

מחל לאלוהיך.

שקט, בטוח,

טובל ברחמיך,

חומל לנוגשיך,

וזוכר

בדמעה

את לחם אבותיך.

טיפות קטנות של טוב...

דמעת האבל

נובטת לשחוק,

מוהלת כוסית שיכר,

נוגסת בצלחת גדושה..

על העולם קוראת תיגר.

מעבר לגדרות,

כמטווחי קשת,

שולחן עמוס בקדרה,

ניחוח של כאן ועכשיו.

...טובלים בנזיד ייסורי אהבה,

מתענגים על מראה אישה,

שולחים חיוך אל אדם ואדמה,

שואפים עשן בבחירה,

ומעבירים עוד דף מספרות זולה.

קסרקטין עטוף ברוע,

סלול אבנים משתלבות,

מכוון למשתה הנוקמים,

המחניקים יבבה חרישית בבירה

ומחבקים זה לזה

טיפות קטנות של טוב.

      אדמה, אדמה, על מה ולמה?

אדמה, אדמה.

עפר ואפר.

זעקי, השמיעי קולך,

אבנייך מצבות,

יערותיך קינות,

שלמותיך גיא צלמוות.

רגביך ספוגים

בדם נושאי המגן,

אש אלוהים מלחכת בשדותיך,

מלבה את הרוע

בגחלים לוחשות.

אדמה, אדמה...

על מה ולמה?

   קרקוב העיר היפה...

טובלת בסמלי העקודים,

עיר יפה ומהוגנת.

בימות החזן דוממות,

בתי העלמין מעשה נוכרים.

שמיה דומעים על בני משה

וכולה אומרת שירתם,

בצלילי כינור וקלרניט.

מסעדותיה מאכילים תבשיליהם,

רחובותיה מעוטרים בסמליהם,

בתיה נזכרים בשמותיהם.

נגני רחוב מצלצלים בדמותם,

ונעימותיה עוטפות בתי כנסיות.

והיא מבוישת,

מרכינה מגדליה,

מצטנפת בכיכרותיה,

בזיכרון אילם,

בזעקה גדולה,

טובלת בסמלי העקודים.

    לחם אם ( שיר שנכתב לפני שנים והופיע לצד תמונה בתערוכה )

לחם אם.

פרוסת יקרות.

הסכין חותכת מעדנות,

...עיניה עוד זוכרות

את לחם הדמעה.

באצבעות לוחשות,

לוחצת טיפות של שום,

ממתיקה בלטיפות סוכר

ואומרת לחם שמים.

קח ילד

לחם לחייך

בפת עשירה,

לחלוחית דבש בעיניך

...הייתה פעם שואה.

     לחם הדמעה: אוכל שאדם אוכל מתוך יגון ואבל.

     לחם שמים: כינוי מליצי למן שירד מן השמים לבני ישראל במדבר.

ארוכה הדרך מבית הכנסת בטיקוצין ליער לופוחובה

          בדרך ללופוחובה

      נקישות הנעליים על קרקע בוצית

      בתוך יער מוריק , פני אביב ממשמש,

      רק שש בריות במצעד דוממים...

      פוסעים בעקבות אלפים.

       העצים זקופי קומה,

      שולחים מחטים בתפילה אל השמים.

      עירומי גזע מצונף באופל צונן.

      הרחק בעלי כנף מלטפים את היער

      בכינורות של חיים.

      המוות פועם מתחת

      לעלים של שלכת,

       ...נערמים בטבע

       שכלו מחילה,

       לפתחו של אדם

        ...שמותר מן החיה

       לנאצ(י)ה.